מהי נוכחות טיפולית?
המושג נוכחות טיפולית מתייחסת ליכולתנו כמטפלים להביא את עצמנו באופן מלא ב"כאן ועכשיו" למפגש הטיפולי, לטובת תהליך הטיפול. נוכחות עמוקה ממקסמת את העשייה הטיפולית, כפי שנראה בהמשך. במאמר זה נבחן את מרכיביה ונעסוק בדרכים לטפח נוכחות טיפולית:
מרכיביה של הנוכחות הטיפולית כוללים את:
- יכולת המטפל להיות בנוכחות יציבה ומעוגנת (grounded)
- מושקעות (immersion) עמוקה ברגע הנוכחי.
- חוויה של התרחבות או מרווחות (spaciousness).
- מחויבות עמוקה לפעול למען המטופל ולטובת התהליך הטיפולי.
שלוש התכונות הראשונות יכולות להתקיים גם בשיחה מרתקת עם חבר, בקונצרט סוחף, או בצפייה בשקיעת שמש מרהיבה. המחויבות הכנה לטובת האחר – היא זו המעניקה לנוכחות את אופייה הטיפולי.
נוכחות אנושית לפני הכל
"מהות העבודה עם אדם אחר היא להיות נוכח כיצור חי. וזה באמת מזל, כי אילו נדרש מאתנו להיות עירניים, או טובים או בוגרים, או חכמים, קרוב לוודאי שהיינו בבעיה. אולם אלו לא הדברים החשובים, מה שחשוב הוא להיות נוכח כאדם עם אדם אחר.." יוג'ין גנדלין
קיים קשר בין נוכחות טיפולית לבין הזמינות הרגשית שלנו כמטפלים. הזמינות הרגשית מאפשרת לנו להיות פתוחים לקלוט את מה שמתרחש מרגע לרגע, לשים לב לא רק לתוכן כי אם לתהליך, לא רק לנאמר אלא למה שבין המילים.
הנוכחות הטיפולית של המטפל משמשת כתשתית הכרחית לבניית הברית הטיפולית, שהיא בפני עצמה מנבא עקבי וחזק במיוחד להצלחת הטיפול ולתוצאות ארוכות טווח (Li et al, 2026). הנוכחות הטיפולית תורמת לחוויה של ביטחון (safeness), מאפשרת ויסות הדדי (coregulation) של רגשות הפחתת הגנתיות אצל המטופל. ככל שהמטופל חש שהמטפל מכוון אליו (attuned), כך נפתח המרחב הבטוח המאפשר הכלה ועיבוד של רגשות קשים, ומפגש פתוח יותר של המטופל עם עצמו.
מחקרים עדכניים בוחנים את הנוכחות אמפירית לאורך ציר הזמן, ומראים שנוכחות אינה תכונה סטטית אלא משתנה דינמי שעשוי להשתנות ממפגש למפגש (Li et al, 2026).
הנכחה גופנית (Embodied presence)
היבט חשוב בנוכחות הטיפולית הינו ההנכחה הגופנית (Embodied presence). שימת הלב לחוויה הגופנית שלנו כמטפלים פותחת ערוץ חשוב של תקשורת בלתי אמצעית בטיפול.
מסרים חשובים יכולים "לעבור" אלינו דרך חוויות גופניות גולמיות. המטופל אינו בהכרח ער לתחושות אלה, אינו יכול לחשוב עליהן ובוודאי אינו יכול לדבר עליהן.
"הגוף זוכר" כלשונו של בסל ואן דר קוק (נרשם בגוף). חוויות רבות מתקיימות לעיתים כמעין זכרון גופני קבור אי שם ורשום בגוף המטופל. הן מופיעות בגופו של המטפל, והעיבוד שלו אותן, יכולתו להגיע להרגשה ואז לחשיבה עליהן, משמש לחילוץ של הזוג הטיפולי ממבוי סתום – נקודתי או מתמשך (ריק, 2014).
היכולת שלנו "לקרוא" את התחושות המתעוררות בנו תוך כדי המפגש, לחבר את אלה לחוויות רגשיות, וכך להעניק להן משמעות, מעמיקה לאורך זמן את הקשר הטיפולי. כשאנחנו נוכחים כך עם המטופלים שלנו, מתאפשר חיבור בלתי אמצעי שנוצר מח ימין- מח ימין ( Right brain to right brain).
נוכחות עמוקה יותר של המטפל מגבירה את הסיכויים שהמטופל ירגיש מורגש ומובן. זה מפעיל תהליכים נוירו-פיזיולוגיים המעוררים חוויה של בטחון, ומאפשר מפגש אני-אתה (I- THOU) בלשונו של מרטין בובר ( הרחבה אפשר למצוא ב- Geller, 2013; Geller & Greenberg, 2012).
מחקריהם של שרי גלר ולס גרינברג, ועבודתו של סטיבן פורג'ס (Polyvagal Theory) מדגישים את התשתית הנוירו-ביולוגית של הנוכחות הטיפולית.
חשוב להכיר בכך שקיים לעיתים פער משמעותי בין חוויית הנוכחות של המטפל לבין האופן שבו היא נתפסת על ידי המטופל, וחשוב להכיר בחסמים לנוכחות הטיפולית, כפי שנראה בהמשך:
חסמים לנוכחות הטיפולית
הספרות העדכנית ממפה מגוון רחב של חסמים פנימיים, בין-אישיים וחיצוניים המאתגרים את יכולתו של המטפל לשמור על נוכחות רציפה: חסמים אלו מחייבים עמדה של רפלקסיביות ומודעות מתמדת:
- ספקות עצמיים: התמקדות-יתר של המטפל בעצמו – בין אם בביקורת עצמית, בעייפות או בצורך "להוכיח" את מומחיותו – מסיטה את הקשב מהחוויה הסובייקטיבית של המטופל אל ה"עצמי" של המטפל, ועלולה לפגום באיכות הנוכחות. תהיות כגון "האם אני מועיל?", "האם הטיפול אינטנסיבי מדי?" או "אני לא יודע איך לעזור לו", עלולות להשתלט על שדה הראייה ולפגוע בתהליך ההקשבה.
- קושי לשאת חוסר ודאות: נוכחות טיפולית דורשת מהמטפל לשהות בלא-נודע ולוותר על השליטה ב"תוצאות". מטפלים רבים נאחזים ב"תוכניות", נצמדים ל"פרוטוקול" או מתבצרים בתיאוריות מתוך הקושי לשאת עמימות. קושי זה מתעצם כשמטופלים מעלים סוגיות קיומיות (Krug et al, 2026). חוסר האונים שחווה מטפל במפגש עם סוגיות אלה עלול להוביל אותו להאיץ במטופל "להתקדם", לזוז הלאה, או "לחשוב חיובית", דווקא משום שלסוגיות אלו אין "פתרון" קונקרטי.
- העברה נגדית: כאשר התכנים שמביא המטופל מהדהדים פצעים או סוגיות לא פתורות בחיי המטפל, עלול המטפל להשליך את צרכיו ומצוקותיו על המטופל.
- מציאות טראומטית משותפת (Shared Trauma): במצבים שבהם המטפל והמטופל חשופים לאותו איום חיצוני (מלחמה, קורונה, אסון טבע), היכולת להחזיק "מרחב שלישי" מוגן נפגעת. המטפל נדרש לווסת את חרדתו שלו בו-זמנית עם זו של המטופל, מה שעלול להוביל לקריסה של הנוכחות הטיפולית לתוך הזדהות-יתר או, לחלופין, להיאטמות וניתוק רגשי הגנתי.
חסמים תרבותיים ופערי כוח:
נוכחות אינה מתקיימת בחלל ריק; היא מעוגנת תמיד בהקשר תרבותי, חברתי ופוליטי. בעוד שהתפיסה הקלאסית של 'נוכחות טיפולית' מדגישה את הממד האנושי והאוניברסלי של המפגש, הספרות העכשווית מבקשת להעמיק את המבט דרך עדשה על העולמות המצטלבים (Intersectionality) במרחב הטיפולי. חווית הביטחון שהנוכחות הטיפולית מעניקה אינה מובנת מאליה, כי אם מושפעת באופן עמוק מהיבטים תרבותיים ומפערי כוח, מעמד ופריבילגיות.
במובן זה, נוכחות שאינה לוקחת בחשבון את ההקשר התרבותי של המטופל עלולה להוביל לשטחים עוורים במפגש בין העולמות ולהחמיץ חוויות סובייקטיביות משמעותיות בעולמו של המטופל.
על המטפל לטפח עמדה של 'ענווה תרבותית' (Cultural Humility). עמדה זו דורשת מאיתנו להשתחרר מהנטיה להניח מראש שהנוכחות שלנו מטיבה ולערוך באופן אקטיבי 'גישוש ובדיקת דופק' (Relational check-ins). עלינו להזמין מפעם לפעם את המטופל לשתף כיצד הוא חווה את הנוכחות שלנו כאן ועכשיו. חשוב שגם הזמנה זו תהיה מתוך ענווה תרבותית.
אחד הנתיבים לטיפוח הנוכחות הטיפולית והעמקתה הוא שיפור יכולתנו לזהות קרעים בברית הטיפולית, ומצבים בהם נוכחות זו מופרת. כך למשל, כשאנו מזהים את תגובת ההשתקה (The Silencing Response).
זיהוי איתותים המצביעים על תגובת ההשתקה מאפשרת לנו להעמיק את ההבנה לגבי עצמנו, להרחיב את יכולתנו להיות נוכחים באופן מלא יותר.
סיכום: נוכחות כתנועה מתמדת
נוכחות טיפולית אינה מצב ש"מגיעים" אליו ונשארים בו, אלא עמדה קיומית, המחייבת מאיתנו התכווננות ומחויבות אתית.
דווקא היכולת שלנו להביא את עצמנו במלואנו- על הספקות, על הפגיעויות, על מה שעדיין לא ידוע, מאפשרת למטופל להיות נוכח יותר ולהרגיש בטוח ומורגש. משם, מתוך אותה נוכחות משותפת, נפתח המרחב לצמיחה ולשינוי אמיתיים.
REFERENCES
(2021) The embodied listener: a dyadic case study of how therapist and patient reflect on the significance of therapist’s personal presence for the therapeutic change process, Psychotherapy Research, 31:5, 682-694
Bourgault, Maxime, and Frédérick Dionne. "Therapeutic Presence and Mindfulness: Mediating Role of Self-Compassion and Psychological Distress among Psychologists." Mindfulness 10, no. 4 (August 17, 2018): 650–56.
Dunn, R., Callahan, J. L., Swift, J. K., & Ivanovic, M. (2012). Effects of pre-session centering for therapists on session presence and effectiveness, Psychotherapy Research, 23:1, 78-85
Garcia, D, Paolo, E. A. Di, & Jaegher, H. De. (2022). Embodiment in online psychotherapy : A qualitative study. Psychology and Psychotherapy: Theory, Research and Practice, 95, 191–211.
Geller, S. M. (2017). A practical guide to cultivating therapeutic presence. Washington, DC: American Psychological Association.
Geller, S. M., & Greenberg, L. S. (2022). Therapeutic presence: A mindful approach to effective therapy. Washington, DC: American Psychological Association.
Geller, S. M., Greenberg, L. S., & Watson, J. C. (2010). Therapist and client perceptions of therapeutic presence: The development of a measure. Psychotherapy Research, 20(5), 599–610.
Geller, S. M., & Porges, S. W. (2014). Therapeutic presence: Neurophysiological mechanisms mediating feeling safe in therapeutic relationships. Journal of Psychotherapy Integration, 24(3), 178
Geller, S. (2020). Cultivating online therapeutic presence: Strengthening therapeutic relationships in teletherapy sessions. Counselling Psychology Quarterly. Advance online publication.
Geller, S. M (2013). Therapeutic Presence as a Foundation for Relational Depth. In Knox, R., Murphy, D., Wiggins, S., & Cooper, M. (Eds.)., Relational depth: New perspectives and developments. pp. 175-184. Basingstoke: Palgrave.
Gendlin, E. T. The Primacy of Human Presence: Small Steps of the Therapy Process: How They Come and How to Help Them Come, In G. Lietaer, J. Rombants and R. Van Balen eds. (1990) Client-Centered and Experiential Psychotherapy in the Nineties, Leuven/Louvain, Belgium: Leuven University Pre
Gendlin, E. T. (1996). Focusing-oriented psychotherapy: A manual of the experiential method. Guilford PressMammen, M. A. (2020). Attachment dynamics in the supervisory relationship: Becoming your own good supervisor. Journal of Psychotherapy Integration, 30(1), 93–101.
Gülüm, İ. V., Dilekler-Aldemir, İ., İkizer, G., & Karanci, A. N. (2025). The temporal dance: How therapist presence and alliance evolve across early sessions of psychotherapy? Psychology and Psychotherapy: Theory, Research and Practice, 98, 1017–1032.
Krogh, E., Langer, Á., & Schmidt, C. (2019). Therapeutic presence: Its contribution to the doctor-patient encounter. The Journal of Continuing Education in the Health Professions, 39 (1):49–53,
Krug, O. T., Bradshaw, C., Ratner, J., & Sánchez-Mazarro, A. (2025). Therapeutic presence in existential-humanistic psychotherapy. In L. Hoffman & V. Lac (Eds.), The evidence-based foundations of existential-humanistic therapy (pp. 103–129). American Psychological Association. https://doi.org/10.1037/0000446-005
Li, X., Hong, Y., & Lin, C. (2026). Therapist presence and client session and symptom outcomes: A longitudinal examination of their reciprocal relationships. Psychotherapy. Advance online publication. https://doi.org/10.1037/pst0000618
Rathenau, S., Sousa, D., Vaz, A., & Geller, S. (2022). The effect of attitudes toward online therapy and the difficulties perceived in online therapeutic presence. Journal of Psychotherapy Integration, 32 (1), 19–33
Ratner, J. (2017). Through presence to being: The significance of presence in psychotherapy and in life. Existential-Humanistic Institute.
Siegel, D.J. (2010). The mindful therapist: A clinician's guide to mindsight and neural integration. New York, NY: W. W. Norton & Company
Wampold, B.E. (2010). The basics of psychotherapy: An introduction to theory and practice. Washington, DC: American Psychological Association
ריק, מיכל. (2014). גוף המטפל כמצע עומק לעבודת עומק אנליטית. שיחות. כרך כח. חוברת 2
