אפריל 2026. בין פסח ליום השואה
כשהשמיים מעלינו רועמים – טילים, בומים, יירוטים – מתחדד לנו כמה חשוב לשמור על השמיים שבתוכנו.
בצפון יש אזעקות, והגוף – גם כשהשמיים כאן במרכז, השקט יחסית מאז הפסקת האש – עדיין מאזין. עדיין דרוך. זה עובד כך: האוזן מתרגלת, אבל הגוף פחות.
בתוך כל הרעש הזה שמבחוץ, עולה שאלה עתיקת יומין: איך שומרים על מרחב פנימי כשהמציאות עושה כל שביכולתה להכתיב את הפנים?
בחרתי לקרוא קטעים מתוך "השמיים בתוכי" של אתי הילסום. יומנה של אישה צעירה, שכתבה בהולנד הכבושה בצל הגירושים והמוות, מציע מפתח נדיר לשאלה זו.
מי הייתה אתי הילסום?
יומנה של אתי נפרש ממרץ 1941 ועד 7 ספטמבר 1943, היום שבו נשלחה עם הוריה ואחיה למחנה ההשמדה אושוויץ. אתי, שהייתה אז בת 27, לא הציגה את עצמה כ"גיבורת-על": היא הייתה אישה בשר ודם – מבולבלת לעיתים, מתייסרת בספקות עצמיים, ונאבקת בלבטים של הלב.
ודווקא אנושיות זו מקרבת אותה אלינו.
כתיבתה ממחישה שאפשר לבחור בעמדה נפשית של חירות גם כשמרחב הבחירה הפיזי מצטמצם כמעט לאפס. על מנת להמחיש זאת, איעזר בחמש החירויות לפי וירג'יניה סאטיר:
1. החירות לראות – לא אשליה ולא עיוורון
הילסום לא עצמה עיניים: היא ראתה את השלטים האוסרים על יהודים להיכנס לפארקים, התבוננה בפנים של שכניה בתורי הגירוש, והייתה עדה ליאוש.
"קרונות המשא היו סגורים לגמרי, פה ושם פורקו לוחות עץ ומהפתחים נשלחו ידיים מנופפות, כפי שמנופף אדם טובע."
ובה בעת בחרה לראות "את השמיים שמשתרעים מעל אותה פיסת דרך המותרת לנו" (עמ' 117)
"אני נמצאת עם הרעבים, המעונים והגוססים... ליד שיח היסמין ומול פיסת-הרקיע הנשקפת מחלוני".(עמ' 125)
"איש אינו יכול לפגוע בנו, באמת שלא. אפשר להקשות עלינו, אפשר לגזול מאיתנו רכוש, להגביל את חופש התנועה הפיזי שלנו, אבל הפגיעה האמיתית בכוחנו באה מעצמנו, מעצם ההתייחסות שלנו למצב... מותר לנו בהחלט להיות לפעמים עצובים ומדוכאים על כל מה שנעשה לנו; זה אנושי ומובן. אבל עם זאת: החבלה הגדולה ביותר נגרמת לנו בידי עצמנו. החיים יפים בעיני ואני מרגישה את עצמי חופשייה. השמיים שבתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמיים שמעליי."
בעידן של קיטוב, שבו אנחנו מוזמנים כל הזמן לבחור צד ולוותר על המורכבות; עמדה זו דורשת מאמץ פעיל, וגם אומץ.
2. החירות להרגיש את מה שהיא מרגישה
"קנה המידה שלי הוא אני עצמי." (עמ' 63)
אתי הילסום מבחינה בין מה שהיא מרגישה לבין מה שהיא "אמורה" להרגיש – ומעדיפה את הראשון.
זו אינה שאננות; זו בחירה מודעת לא ליישר קו עם מה שמצופה. היא מסרבת לעטות מסכה של שלווה שאינה שלה, ומאפשרת לעצמה לחוש פחד, כאב ועצב – ממש כפי שהם.
תוך ומחנה המעבר סטרבורק היא בוחרת להיות "הלב החושב של המחנה" – זו שכותבת את אשר על לבה. נאמנותה לעצמה התגלמה בהקשבה לעצמה, במחוות קטנות ויום-יומיות ובהקשבה לעצמה, ובסירוב שלה להתנהל מתוך "בושה מזוייפת".
3. החירות לבטא: הכתיבה כעוגן
מול עופרת הכדורים, בחרה אתי בעופרת העיפרון. הכתיבה עבורה לא הייתה בריחה, אלא כלי לחקירת האמת:
"הוא (הניגון) כלוא בתוכי ומרחף בתוכי כרוח-רפאים... לפעמים הוא ממלא אותי בנגינה רכה ועגומה." (עמ' 61)
היא הכירה במגבלת השפה להכיל את המבעבע בתוכה. עצם הניסיון לתת מילים לכאב מהווה מעשה של חירות. מעשה של מחאה. היא מצאה בתוכה את החירות להעיד בדרך שלה על כאשר ראתה וחוותה (מירב רוט, בפרק על "עדות הדדית בין כותבת לבין קוראיה, ספר בעריכתה של ד"ר הילית אראל-ברודסקי ״שתי וערב: פסיכואנליזה, אמנות ותרבות״).
4. החירות לבקש: לא להמתין לאישור
הילסום פונה לאלוהים, לא בהכנעה ולא בדרישה, אלא בבקשה פשוטה:
"אֱלֹהִים, תֵּן לִי שׁוּרַת שִׁיר אַחַת קְטַנָּה בַּיּוֹם, וְגַם אִם לֹא יִהְיֶה לִי נְיָר לִכְתֹּב אוֹתָהּ עָלָיו, וְלֹא תִּהְיֶה לִי מְנוֹרָה לִכְתֹּב לְאוֹרָהּ, אֶלְחַשׁ אוֹתָהּ אֶל עֵבֶר שָׁמֶיךָ הָרְחָבִים בָּעֶרֶב".
הבקשה אינה מותנית בתגובה. היא כותבת לאלוהים לא מפני שהיא בטוחה שיקשיב, אלא מפני שהיא מאמינה בטוב. זו חירות הביטוי במובנה העמוק: לא הבטחה שישמעו, אלא באפשרות לבקש את הטוב.
5. החירות להסתכן: ערכים מול ביטחון
הילסום סירבה לניסיונות הצלה שהוצעו לה, לא מתוך ייאוש, אלא מתוך בחירה להישאר עם עמה בשעות הקשות. היא בחרה בערכים על פני הישרדות פיזית בלבד, מתוך הבנה שהצלת הגוף ללא הרוח היא עקרה.
"רוב האנשים רואים בחיים רק את מה שמקובל לראות, אבל עלינו להשתחרר מכל הרעיונות הקיימים, מכל המסוכמות, מכל סימה, מכל מושג ובטוח, להעז לעזוב הכל, לשכוח את כל הנורמות והוודאויות המקובלות, להסתכן ולעשות את הצעד הגדול לתוך הקוסמוס, ואז, אז החיים נעשים עשירים ושופעים, גם ברגעים של סבל תהומי" (עמוד 146)
ישנה חירות נוספת, עליה כותבת אתי הילסום: החירות לא לשנוא. חירות זו נובעת מכל אחת מהחירויות הקודמות ומזינה אותן בחזרה. לראות את המציאות בלי לעוות אותה, להרגיש את הכאב בלי להפוך אותו לרעל, לבטא בלי להסית, לבקש בלי לתבוע, ולסכן את עצמנו בבחירת אהבה על פני שנאה.
החירות לא לשנוא – שנאה כתמרור אזהרה
הילסום לא תפסה את "לא לשנוא" כעיקרון מוסרי מופשט, אלא כאות אזהרה פסיכולוגי. מבחינתה, שנאה היא סימן לכך שהנפש נפגעה:
"לו הגיעו הדברים לכך שהייתי מתחילה לשנוא באמת, הייתי יודעת שנפשי פגועה ועליי לנסות למצוא לה תרופה במהירות האפשרית."- עמוד 16 "אני יודעת שלאלו ששונאים יש סיבות מבוססות לשנאתם, אבל מדוע עלינו לבחור תמיד בדרך הקלה והזולה? מבשרי חזיתי, שכל חלקיק של שנאה שיתווסף לעולם הזה יעשה אותו עוד יותר עוין מכפי שהוא בלאו הכי, ואני מאמינה גם, אולי בתמימות, אבל בעקשנות, שכדור הארץ יהיה מקום ראוי יותר לחיות בו, רק בזכות האהבה."
חשוב להבחין בין זעם, כאב ועצב – שחשוב לתת להם מקום ולגיטימציה – לבין שנאה כמצב קבוע השוחק את הנשמה.
היא מנסחת תיאוריה של "מורשת רגשית" בין-דורית המפתיעה בחדותה:
"תני לצער את כל המרחב וההגנה הנחוצים להם בתוכך, משום שאם כל אחד יישא את היגון שלו בכנות ובאומץ, הצער שכעת ממלא את העולם ישכך. אבל אם אין לצער מרחב מוגן, ורוב המרחב בתוכך מוקדש למחשבות שנאה ונקם - שמהן יוולד צער חדש לאחרים - כי אז הצער המתקיים בעולם הזה לא יעלם, אלא יוכפל."
כשהצער אינו מקבל מרחב מוגן – הוא אינו נעלם. הוא מחפש פורקן, ולרוב מוצא אותו בדמות שנאה.
בתקופה שבה הכאב הקולקטיבי מבקש פורקן, חירות זו היא אולי הנדירה והנחוצה ביותר. היא אינה עומדת בפני עצמה — כל אחת מחמש החירויות שתיארנו מכשירה אותנו, בדרכה, ליכולת הזו.
בימים אלה שבהם הכאב גדול מהמיכל – קל כל כך לתת לשנאה לכבוש את המרחב הפנימי.
חירות ואחריות
חמש החירויות אינן עומדות לבדן. הילסום קושרת אותן לאחריות עמוקה – לא כלפי האחר, אלא כלפי החיים שבתוכה.
"אני מרגישה כאילו פיסת חיים יקרה מפז ניתנה לי למשמרת, וכל האחריות הנובעת מכך. אני מרגישה שחובתי לשמור על אהבת החיים שבי ולהשתדל שתעבור בשלום את הזמנים האלה ותגיע בשלמותה לזמנים הטובים יותר." (עמ' 164)
כאן מתהפכת המשוואה המוכרת: לא "אני חופשיה למרות המצב", אלא "אני חייבת לשמור על חירותי הפנימית בגלל המצב". זו הבעת אמון בחירותם של בני האדם" (סארטר, 1964: 81 מצוטט על ידי מירב רוט).
השמיים שבתוכה הם פיקדון – ודווקא משום כך אין היא יכולה להרשות לשנאה, לייאוש או לאדישות לכבוש אותם.
לסיכום
אתי הילסום אינה מציעה "תשובות" קלות, אלא כיוון ושאלות נוקבות: מהו המרחב הפנימי שלי? מה שומר עליו ומה מאיים עליו? ואיך נשמור על שמיים פתוחים בפנים, כשהשמיים מבחוץ רועמים?
היא מזמינה אותנו להישיר מבט אל האכזריות והסבל ולמצוא את האהבה וטוב הלב בתוך עצמנו:
"הסבל באמת גדול... אבל זה עולה מתוך לבי שוב ושוב - החיים הם משהו נפלא וגדול. מאוחר יותר יהיה עלינו לבנות את העולם חדש לגמרי, וכל עבירה נוספת וכל אכזריות נוספת נצטרך לעמת עם חתיכה נוספת של אהבה וטוב לב שעלינו לכבוש ולמצוא בתוך עצמנו."
הילסום לא מדברת על ויתור על הכאב. היא מדברת על הבחירה במה יתפוס את המרחב שמעבר לו: אהבה, או שנאה. וזו, בסופו של דבר, החירות שמחזיקה את כל האחרות.
גם כשהשמים "שחורים ונמוכים", כפי שמזכירה לנו אתי הילסום, השמיים שבפנים לא נגזלים – אלא אם כן נוותר עליהם בעצמנו.
"השמיים שבתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמיים שמעליי. אני מאמינה באלוהים ואני מאמינה בבני אדם ואני מעזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזויפת. החיים קשים, אבל זה לא נורא. צריך להתחיל בכך שנתייחס אל עצמנו ברצינות, השאר כבר יבוא מאליו." (עמ' 119, 19.6.42)
מקורות
הילסּום, אתי, 1981. השמיים שבתוכי- יומן 1941-1943, תרגום מהולנדית: שולמית במברגר, ירושלים: כתר, מהדורה מעודכנת~ 2022
קריאה נוספת: חמש החירויות של וירג'יניה סאטיר — כנתיב לטרנספורמציה
אתי הילסום נרצחה באושוויץ, ב-30 בנובמבר 1943
