"אמא – כְּבָר מֻתָּר לִבְכּוֹת?"- על הבכי וחשיבותו

"אמא, כבר מותר לבכות?"…שאלה ילדה קטנה אחרי צאתה לראשונה מן המחבוא, עם השחרור מגטו קובנא ב-1943.

נתן אלתרמן, ששמע את הסיפור מפי אבא קובנר, כתב:
"כן, ילדה, כן ידיים דקות כן, עכשיו כבר מותר לבכות כן, מלאך קטוף ריסים ושיער כן, עכשיו כבר מותר כבר מותר" ~ נתן אלתרמן
מאמר זה עוסק בחשיבות ההכרה באובדן הפותחת מרחב לרגשות חסומים.

מחיר הדמעות הכלואות

מה קורה כאשר ההורים אינם יכולים להגן על ילדיהם מפני חרדותיהם הקיומיות שלהם עצמם?

"כל עוד ילד בוכה וצועק שמורה בליבו תקוה שישמעו אותו, תקוה למצוא מזור. משתקווה זו מתפוגגת, הבכי בסופו של דבר מפסיק. 

בזמן השואה בעולם האכזרי ומשולל ההגיון, הבכי היה מסוכן. דמעות היו "מותרות" רגשיים שלא היה מקום להרשות לעצמך " כותבת פרופ׳ יולנדה גמפל (בספרה "ההורים שחיים דרכי").

מה קורה כאשר ההורים אינם יכולים להגן על ילדיהם מפני חרדותיהם הקיומיות שלהם עצמם? 

שאלה זו עמדה במרכז עבודתה של יולנדה גמפל.

הייתי סטודנטית שלה במסגרת הקורס שלימדה, ראיינו מבוגרים יוצאי שואה שהיו ילדים בעת מלחמת העולם השנייה. לתובנותיה הנוגעות, ולדרך היצירתית בה העבירה את אותן, הייתה השפעה מעצבת על ההבנה שלי את חווית האובדן בקרב ילדים ומבוגרים.

"ילדים אלה שהתמודדו עם אובדן טרגי ובלתי הפיך, לא יכלו אפילו לבכות. גורלם גזל אפילו נחמה זו. גם כשהגיעו לחוף מבטחים, עברו שנים רבות עד שהעולם היה מוכן להכיר במצוקתם. עזבו אותם לנפשם בשברונם, בלי לחשוב שיש ללוות אותם ולהאזין להם. איש לא רצה לשמוע על הזוועות שעברו עליהם. רק משחלף זמן רב מהאירועים הטראומטיים ניתנה להם ההזדמנות להעיד… גם אם ההקשקה איחרה לבוא, היא מאפשרת מעתה הכרה אמיתית בסבלם" (גמפל, עמ׳ 4).

 להרגיש את מה שאין אמורים

לבכי יש תפקיד חשוב בראי תיאורית ההתקשרות – תפקיד לקרב, לגייס תמיכה, לתקשר. ג׳ון בולבי, אבי תיאורית ההתקשרות, מתאר בספרו "בסיס בטוח" (The Secure Base) כיצד התייחסות הסובבים לבכי הילד משפיעה על האופן בו מתייחסים ילדים לבכי, ולרגשות ולצרכים שמאחורי הבכי.

ילדים זקוקים למבוגר עליו יוכלו לסמוך, שיוכל לתקף ולתווך להם את רגשותיהם. הצורך להגן על המבוגרים, דמויות ההתקשרות המשמעותיות בעולמו, עלול לפגוע ביכולת הילד לזהות את רגשותיו. כך נפגעת גם יכולתו ללמוד לווסתם. כשאין מי שיכיר בסבלו, הילד מתכנס לתוך עצמו או מגייס מנגנוני הגנה אחרים שיקשו עליו להיעזר באחרים.

בולבי מכנה פרק זה בשם מרתק עם רבדים רבים: "על הידיעה על מה שאין אמורים לדעת על להרגיש את מה שאין אמורים לחשוב". 

בפרק זה מתאר בולבי את מחיר חסימת הביטוי הרגשי באותם מצבים בהם הילד (לעיתים לא במודע) מצופה "להתגבר על העצב" ולסלק מן התודעה רשמים של זיכרונות ורגשות שלא "מקובלים" על האנשים בסביבתו. כך לומד ילד להשתיק את עצמו ואת רגשותיו.

בולבי, שהיה פסיכיאטר צבאי בשנות המלחמה ומאוחר יותר פעל בטביסטוק, התבסס על תצפיות על ילדים שהופרדו מהוריהם בעת המלחמה ועל הליווי של ילדים שהתייתמו מהורה (או חוו אובדן קרוב אחר).

"תשמור על העולם ילד" – Parentification ומחיר החסימה

"תשמור על העולם ילד יש דברים שאסור לראות" (דוד ד׳אור)

כאשר הורה מת, לא זו בלבד שההורה שנותר או קרוב אחר עלולים לספק לילד מידע שגוי או מטעה. מעבר לכך – לעיתים עובר לילד מסר מרומז שאין זה ראוי שהילד יהיה במצוקה. 

האיסור על הבכי יכול להיות מפורש, כמו בדוגמה זו, או עקיף ומרומז. יש שיבקשו לטעון שהילדים צעירים מדי לדוגמה: 'נמתין עד שיגדל'".  מאחורי הרצון להגן על הילד, עומד לעיתים הקושי של המבוגר לשאת את כאב הילד ואת הרגשות שלו עצמו המתעוררים במפגש עם הילד.

"אתה חייב להיות אמיץ; אל תבכה; עכשיו לך לחדר שלך ושחק יפה." – כך אמרה דודתו של ילד בן 6 שאמו מתה. (בולבי, "בסיס בטוח")

ילדים אשר מתייתמים מאבדים לעיתים קרובות את זמינותם הרגשית של מבוגרים אחרים בסביבתם, אשר שקועים בכאב האובדן.

בולבי הצביע על ההשלכות ארוכות הטווח של החסימה הרגשית במצבים בהם הילד נשאב למלא תפקיד דמות ההתקשרות של ההורה – מושג המכונה Parentification. במצבים אלה, הילד מצופה להוות משענת עבור ההורה, על חשבון האפשרות שלו עצמו להישען.

על מנת להגן על הקשרים המשמעותיים בהם הם כה תלויים, ילדים נאלצים "למחוק" מהתודעה זיכרונות ורשמים של חוויות ורגשות שחשיפתם הייתה עלולה להכביד או לאיים על המבוגרים בסביבתם. 

הרשות להתאבל

מות אחד מבני המשפחה מערער את שיווי המשקל הדינמי של המערכת כולה, ומחייב התארגנות מחדש.

המשבר שעובר על המשפחה הוא מצב שאי אפשר "לטפל" בו באמצעות המנגנונים ה"רגילים" של פתרון בעיות ותקשורת, העומדים לרשותה בדרך כלל, כותבת עופרה איילון, בפרק שבעה מדורי האבלות, בספרה "איזון עדין".

טיב ההתמודדות נבחן ביכולתה של המשפחה לעבור את שלבי האבל לחוד וביחד, תוך עירנות לצרכים החדשים שיוצר האובדן ובעזרת מתן וקבלה הדדית של תמיכה.  "איכות החיים במשפחה קשורה ביכולת לשרות עם המוות. אין זה רק הצוו האומר: 'החיים חייבים להימשך', אלא היכולת למצוא אפיקים חדשים לפעול, ליצור, להתקשר, לקבל אהבה ולהעניקה" (איילון, עמ׳ 300).

ילדים לומדים מהתבוננות בהתנהלות של המבוגרים סביבם.

"איך אני יכול לבכות כשאף פעם לא ראיתי אותך בוכה?" – שאל ילד קטן שאמו נזפה בו על שאיננו בוכה על מות אביו (בולבי, "בסיס בטוח", עמ׳ 111).

בחלק מן המשפחות קיים כלל לא מדובר: אסור להראות כאב, שכן כאב מעיד על חולשה. בני המשפחה יכולים להסתגר בתהליך ההתאבלות ולא לשתף.  את הרגשות והמחשבות. בהעדר אפשרות לשיח גלוי, ילדים יכולים לחשוב – מתוך הפרספקטיבה שלהם – שהם אחראים לדברים הקשים שקורים ואשמים גם במצוקת ההורה הנותר. ילדים יכולים לפתח בושה סביב רגשות העצב וסביב ההזדקקות ליד מנחמת; בדידותם כך הולכת ומעמיקה.

 מודלים עכשוויים של אבל

היום ברור כי האבל אינו תהליך ליניארי בעל שלבים, שבסופו השכול מגיע להתרת קשריו מהנפטר או למצב של "סגירה" (closure), "שיקום" או "השלמה"; כבר לא מניחים ש"עבודת אבל" אמורה לעזור לאבל "להשאיר את העבר מאחוריו".

אליזבת קובלר-רוס דיברה על חמישה שלבים שיש לעבור בהתמודדות עם אובדן (הכחשה, כעס, מיקוח, דכאון וקבלה). שלבים אלה נתפסו בעבר כהכרחיים. האמונה הרווחת הייתה שמי שמדלג על שלב כלשהו בתהליך יפתח תסמינים כמו חוסר שינה, דיכאון וכיו"ב (אהרוני, 2018).  מחקרים מאוחרים יותר לא אשרו את ההכרחיות של השלבים, ופתחו פתח לתפיסות מגוונות יותר.

את מקומה של תיאורית השלבים תפסו מודלים המדגישים קשרים מתמשכים (Continuing Bonds) עם הנפטר, ורואים באבל תהליך דינמי ורב-ממדי המתרחש לאורך מעגל החיים. אחד המודלים העכשוויים הוא המודל הדו-מסלולי שפותח על ידי פרופ׳ רובין מאוניברסיטת חיפה. המודל מציג את תהליך האבל כנע על שני מסלולים מקבילים: האחד מתייחס להיבט התפקודי של השכול; השני עוסק בעולמו הפנימי של האבל ובקשר עם הנפטר (רובין, 1999).

הדרך להביע רגשות תשתנה מאדם לאדם, וחשוב לכבד את ההבדלים בסגנון האבל. יש מי שיבכה; אחר יגלה רגשותיו בדרכים אחרות.  

כ.א.ב. - כל אחד בדרכו. אין דרך אחת "נכונה" להביע כאב

אבל לא פתור וחרדת הנטישה

בולבי ביקש להדגיש את מצוקת הפרידה (Separation Distress) לא רק בקרב ילדים שחוו אובדן ישיר, אלא גם בתגובה למצבים אחרים בהם יש איום באובדן – כולל אובדנים שאינם מוות. הוא הביא לשם כך מספר דוגמאות: ילד בן חמש שהאומנת שליוותה אותו מספר שנים עוזבת – ומתבקש לא לבכות כי זה יקשה את הפרידה,  ילד שהוריו עוזבים אותו בבית-החולים ומתעקשים שלא יבכה, ילד שהוריו נוסעים תכופות ואינו זוכה לעידוד להכיר ברגשות הבדידות ואולי הכעס, וילד שהוריו נפרדים – ומובהר לו שאין לו להתגעגע להורה העוזב.

בולבי מדגיש: לא זו בלבד שצער ובכי מתוארים כ"לא ראויים" בסיטואציות אלה, אלא שגם ילדים גדולים יותר ומבוגרים עלולים ללעוג לילד במצוקה – ובכך להעמיק את ההשתקה.

"האם זה מפתיע שבנסיבות כאלה נחסמים הרגשות?" (בולבי, עמ׳ 112)

הקשר בין הילד לדמויות ההתקשרות בעולמו מהווה מרכיב מפתח המנבא חוסן נפשי. איכות ההתקשרות תנבא את יכולת הילד להתמודד עם פרידה, דחק ואובדן לאורך מעגל החיים.

 בכי בטיפול – בראי תיאורית ההתקשרות

בכי הוא שפה – דרך תקשורת שהיא חלק מ"שפת האם" של מערכת ההתקשרות. המחקרים בתחום מזמינים אותנו להתבונן על הבכי בטיפול, על השונות בתגובות אליו, ועל מה שהבכי עושה לתהליך ולקשר הטיפולי. 

ג׳ודית נלסון, שחקרה את הבכי בטיפול בראי תיאורית ההתקשרות, מבחינה בין שלושה סוגי בכי: בכי חסום, בכי של מחאה, ובכי של עצבות. בכי חסום מהווה ניסיון לשמור על שליטה; בכי של מחאה משקף זעקה לעזרה; בכי של עצבות ביטוי ופורקן של הכאב.

חלוקה זו מקבילה לשלבי האבל לפי בולבי – מחאה, יאוש וניתוק – כשכל שלב מאופיין בדפוס בכי שונה.

בכי משקף את סגנון ההתקשרות:

• אנשים בעלי סגנון התקשרות בטוח נוטים להרגיש נינוחים יותר עם הדמעות העולות במפגש הטיפולי.
• נמנעים נוטים לבכות פחות ולחסום דמעות שעולות.
• בעלי דפוס חרד נוטים יותר לבכי מחאה – "get back here and love me now" – ולעיתים מתקשים להירגע ולשלוט בבכי.

 מתן שם לרגשות

תקשורת רגשית היא מרכיב מפתח בחוסן האישי והמשפחתי במצבי משבר. מתן שם לרגשות המכאיבים ("Name it to tame it", כלשונו של דן סיגל) יכול להפחית בלבול וחרדה, לחזק את הבטחון בקשר, ולפתוח מרחב למתן משמעות ובניית נרטיב קוהרנטי – גם כשמדובר באירועים כאוטיים.

"אני לעולם לא אפריע לילד בוכה לסיים לבכות את אשר עליו לבכות. לעולם לא אעשה דבר כזה." – יאנוש קורצ׳אק

התגובה הרגשית של הורים לבכי תינוקם מושפעת מדפוס ההתקשרות שלהם, ומשפיעה על המסר שהם מעבירים לילד לגבי הרגשות שהובילו לבכי, לגבי מה ש"מקובל", ולגבי השפעת הבכי על הקשר (Nelson, 2005). 

קשה להורים לא אחת להכיר בחרדה, עצב או כאב שחווים ילדיהם. על מנת שהורים יוכלו לבסס תקשורת פתוחה וכנה עם ילדים ולעודד אותם לפנות ולשתף בעת מצוקה, חשוב שהורים יוכלו לגייס את "הבסיס הבטוח הפנימי שלהם – כלומר, את היכולת להחזיק את הרגשות הקשים מבלי להצטרף אליהם או לדחות אותם. 

יצירת מרחב בטוח בטיפול

אחת המטרות הראשונות של הטיפול היא בניית מרחב בטוח – מרחב שבו כל אחד רשאי להתמודד בדרכו, ושבו הקשר הטיפולי עצמו הופך לבסיס בטוח.

עמדה קרובת-חוויה (experience near) ונוכחת של המטפל מאפשרת לו להוות עבור כל אחד מבני המשפחה בסיס בטוח – ממנו יוכלו לחקור את רגשותיהם, להתבונן אחרת על הדינמיקה המשפחתית וליצור דרכים חדשות לאינטראקציה בהתמודדות עם האובדן.

האתגר בהתמודדות עם אובדן הוא בעצם קבלת השונות בדרכי ההתמודדות. חשוב שהמשפחה תכבד את העובדה שכל אחד יכול להביע את רגשותיו אחרת ולהתמודד עם האבל בקצב שונה.

השינוי הוא בלתי נמנע, ולמשפחה אין ברירה אלא לייצר ולמצוא גשר לרה-אורגניזציה (re-organization), לפי בולבי. בטיפול במשפחה אבלה, מטרת הטיפול אינה למצוא "פתרונות" לבעיות, אלא לפתוח מרחב שיאפשר ליחיד ולמשפחה לעבור טרנספורמציה שתאפשר לה להסתגל לאובדן.

"המשימה שלנו היא לאפשר את הנסיבות שבהן התהליכים הקונסטרוקטיביים הלטנטים יכנסו לפעולה. ניתן לדמות זאת לתפקידו של המנתח: הוא אינו מתקן עצמות, הוא מנסה ליצור נסיבות המאפשרות לעצמות לתקן את עצמן." (Bowlby, 1949)

 לסיכום

מאמר זה עסק במרחב המאפשר תנועה מהבכי הכלוא אל שחרורו.

פירושה של הרשות להתאבל – הניתנת במפורש או באופן סמוי – הוא מתן מרחב להביע רגשות של צער, כעס, אשמה, געגוע וכמיהה, לצד רגשות הקלה ושמחה. מתן תוקף לרגשות אלה ושיח פתוח המעניק מקום לביטוי מהווים מרכיב חשוב במניעת אבל פתולוגי ובפיתוח חוסן אישי ומשפחתי.

ונחזור לפתיח: הילדה בשירו של אלתרמן נאלצה לאורך זמן לחסום כל ביטוי חיצוני של בכי – אך בזכות נוכחות האם, לא איבדה את המגע עם הרגשות האצורים בתוכה. היא זכתה באם מבינה וקשובה, אליה יכלה לפנות ולשאול: "אמא, כבר מותר לבכות?"

"כֵּן, יַלְדָּה, כֵּן, יָדַיִם דַּקּוֹת. כֵּן, עַכְשָׁו כְּבָר מֻתָּר לִבְכּוֹת. כֵּן" – נתן אלתרמן

מקורות:

אהרוני, ט. (2018). מהישרדות לאנרגיית חיים. הוצאת ספרי ניב.

איילון, ע. (2000). איזון עדין. התמודדות במצבי לחץ במשפחה. הוצאת ספרית הפועלים.

אלתרמן, נ. אמא מותר כבר לבכות. הטור השביעי. כרך שני. שירי העת והעיתון. 1945-1948

בולבי, ג. (1988). על הידיעה של מה שאין אמוּרים לדעת וההרגשה של מה שאין אמוּרים להרגיש. הוצאת עם עובד.

גמפל, י. (2010). ההורים שחיים דרכי: ילדי המלחמות. בהוצאת כתר, מצרפתית: תהילה מישור,

הבסיס הבטוח בפנים.

לדבר על לדבר בטיפול באובדן.

כ.א.ב – לדבר על לדבר במשפחה הרב דורית- מצגת מכנס האיגוד הישראלי לגרונטולוגיה.

ללמוד להיות עצובים- מדוע זה חשוב?

לא מדברים על ברונו: טראומה בין דורית וסודות במשפחה. 

קורצאק, י. מן הגטו (1939-1942). מפולנית – צבי ארד, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1974.