הכוח השקט: למה "כוח ההמתנה" הוא המפתח לחוסן נפשי?

בעולם המודרני, המיידיות (Instant) היא שם המשחק. תוך שניות אנחנו שולחים הודעה לקצה העולם, מזמינים אוכל או מדלגים בין משימות. הזמן שבין שאלה לתשובה, בין רצון למימוש – הולך ומתקצר.

אבל מה קורה כשהחיים מזמנים לנו מצבים שאי אפשר לפתור או לזרז? כשאנו פוגשים קושי שאין לו פתרון מהיר, או כזה שאין לו פתרון כלל? כאן נכנס לתמונה מושג מרתק שמשנה את הדרך שבה אנו תופסים תקווה: Waitpower Hope.

שלושת המרכיבים של התקווה

פרופ' אוורט וורת'ינגטון (2003) גילה ש"תקווה שמחזיקה מעמד" (Preserving Hope) – כזו ששורדת לאורך זמן – בנויה משלושה עמודי תווך:

• Willpower (כוח רצון): הכוח הפנימי לחולל שינוי.
• Waypower (כוח הדרך): היכולת למצוא אסטרטגיות ומסלולים לקידום המטרות.
• Waitpower (כוח ההמתנה): היכולת לשהות, להיות נוכח ולהמתין גם כשיש חוויה של מבוי סתום וחוסר אונים.

שני המרכיבים הראשונים מוכרים לנו מהמודל הקלאסי של תקווה לפי סניידר (Snyder). המרכיב השלישי – Waitpower – הינו פחות מוכר, אך ככל שאנו מתבגרים ופוגשים אתגרים מורכבים כמו מחלות כרוניות או אובדן, מסתבר שמרכיב זה הופך להיות קריטי יותר לחוסן הנפשי.

איך לשמור על תקווה כשאין פתרון נראה לעין?

רבים טועים לחשוב ש-Waitpower היא פסיביות או ויתור. בפועל, מדובר ביכולת אקטיבית. גם אם אין בה בהכרח תנועה חיצוני, יש בה תנועה פנימית, שמאפשרת לנו לשבת עם המצוקה, מבלי לנסות "לתקן" אותה מיד ולחיות עם שאלות פתוחות מבלי לכפות עליהן תשובות בטרם עת.

לאה גולדברג הגתה את הביטוי – "אומץ של חולין" – הגבורה שבשגרה, ביכולת להמשיך לחיות עכשיו את חיינו ולנוע במפגש עם החיים הפשוטים. זו אמנות ההתמדה בתוך השגרה.  תקווה שמבוססת על waitpower אינה תלויה ב"תוצאה" או השגת מטרה זו או אחרת. היא מאפשרת לתהליכים להתהוות תוך החזקת המתח בין הקצב הרצוי למצוי.

מה אומר המחקר?

מחקרים (Cohen, 2005; Webster & Ma, 2013) מראים שבבגרות מתפתחת יכולת של "הווה מתרחב" – מיקוד ברגע הנוכחי מבלי להיאחז בחרטות העבר או בחרדות העתיד (Vowinckel et al., 2017).  בשלות זו מאפשרת לנו לקבל את המציאות ב"ככאיות" (suchness) שלה, גם כשהנסיבות ממש לא "מסתדרות" באופן ה"נכון" בעינינו.

קיים קשר ישיר בין Waitpower למושג של Grit (התמדה פסיכולוגית בנסיבות קשות) – מושג אותו חקרו Rhodes & Giovannetti (2022). שניהם מאפשרים לנו לווסת רגשות על ידי העברת משקל הכובד מהתוצאה הסופית אל עבר בניית רציפות ומשמעות ב"כאן ועכשיו". ניצה אייל הוסיפה מימד משמעותי להבנת תקווה זו כשכתבה על ה"חבירה למעגל הגדול של הזמן" – היכולת להתחבר למשהו רחב יותר מה"אני" ההישגי והזמני.

כוח ההמתנה וחמלה-עצמית

הרצון שהדברים יהיו שונים מכפי שהם או יישארו קבועים הינו טבעי ואנושי לחלוטין. אך ההיאחזות בדברים שכבר אינם קיימים או בניסיון לכפות תשובות על עתיד לא ידוע – יוצרת תסכול, דריכות וכעס מיותרים. ככל שאנחנו מתנגדים להכיר במה שקורה עכשיו (סביבנו או בתוכנו), אנחנו סובלים יותר (נף, בספרה "חמלה עצמית: העוצמה בלהיות טובים לעצמנו").

במרחב הטיפולי כוח ההמתנה בא לביטוי בנוכחות חיה במפגש עם כאב (של אחר ו/או שלנו) מתוך מגע של רוך ודקות, מבלי למהר לתקן או "לפתור" את מה שלא ניתן לפתור. זוהי הוויה שיש בה אומץ להסתכן באימת הלא-ידוע, ולייצר "איים של יציבות פנימית" מתוך תוהו ובוהו של אי-ודאות. המתנה זו  מאפשרת תנועה עדינה, רגעית כמעט – מכאב בלתי-ניתן-לחשיבה לכאב אפשרי ונסבל.

תושייה, תשישות ותקווה: Waitpower בעידן של אי-ודאות

בשיח המקצועי העדכני, המתמודד עם השלכותיהם הפסיכולוגיות של מצבי חירום ומלחמה ממושכים, עולה קריאה לחזור למושג עברי ותיק: תושייה – היכולת למצוא דרך כאשר הדרך המוכרת שוב אינה קיימת, לאלתר, להסתגל ולהמציא פתרונות חדשים גם ללא ודאות שהמאמץ יצליח. יש בקריאה הזו תובנה חשובה: לצד שחיקתו של מושג ה"חוסן", יש צורך בשפה שמכירה גם באלתור, בגמישות ובפעולה יצירתית תחת לחץ מתמשך.

איך מתרגלים Waitpower ביום-יום?

הבשורה הטובה היא שזהו שריר שניתן לאמן. אבל בניגוד לרוב התרגולים שאנו מכירים – שמטרתם "לעשות" משהו – תרגול Waitpower הוא אימון בכיוון ההפוך: להישאר, בלי לפעול, בלי לתקן, בלי לברוח. הנה כמה דרכים להתחיל:

• עוגן בגוף, לפני העוגן במחשבה:

לפני שאתם פותחים את הטלפון מתוך אי-נחת, לפני שאתם ממהרים לענות, לפתור, להסביר – עצרו לכמה שניות. שאלו את עצמכם בעדינות: "מה אני מרגיש עכשיו בגוף?" לא כדי לשנות את התחושה, אלא כדי לפגוש אותה. ברגע של הצפה, שלוש נשימות איטיות אינן טכניקת הרגעה – הן דרך לחזור אל הקיים, אל מה שבאמת נמצא כאן עכשיו, לפני שהמחשבה "רצה" קדימה אל הפתרון או אחורה אל הפחד.

• נוכחות במקום פתרון:

  כשחבר או מטופל חווים קושי, יש בנו דחף עז לתקן, לייעץ, להציע כיוון. נסו להשעות את הדחף הזה. לעיתים הנוכחות השקטה, זו שמשדרת "אני כאן איתך" בלי לדרוש דבר בתמורה – לא רק מהמצוקה ולא ממי שחווה אותה – משמעותית ומאפשרת יותר מכל "פתרון".

• שלוש נשימות מודעות: ברגע של הצפה, נשמו שלוש נשימות איטיות. לא כדי להרגיע את החרדה, אלא כדי לחזור אל הקיים.

Waitpower אינו ריקנות או ניתוק – הוא דורש דווקא נוכחות פעילה. תרגלו להחזיק "סנטר" יציב – נקודת עוגן פנימית (הנשימה, כפות הרגליים על הרצפה, מקום בגוף שמרגיש יציב) – ומתוכה, בהדרגה, להרחיב את הקשב אל מה שקורה סביב: קול, אור, אדם אחר בחדר. זו יכולת לשהות במרכז שקט תוך כדי פתיחות לעולם – לא התכנסות פנימה מתוך הימנעות, אלא נוכחות רחבה שיוצאת ממקום יציב.

ויתור מודע: מה נכון לשחרר עכשיו

לעיתים היכולת החשובה ביותר אינה למצוא עוד דרך, אלא לשאול בכנות: מה כבר לא חשוב לי להחזיק? מה אני עדיין נאחז בו מתוך הרגל או פחד, ולא מתוך צורך אמיתי עדכני? ויתור מודע – Redundancy – אינו כניעה. הוא בחירה ערה לשחרר אנרגיה מההיאחזות במה שאבד או אינו בר-שינוי, ולהפנות אותה למה שבאמת חשוב עכשיו. השאלה "מה נכון עכשיו?" יכולה להיות תרגול יומי קטן – בסוף היום, לשאול את עצמכם לא רק "מה עשיתי" אלא גם "מה יכולתי להניח בצד".

רווח > רווחה

כוחו של ה"פאוזה" – PAUSE – בכל רגע נתון אפשר לתרגל את הרווח שבין גירוי לתגובה.

הרווח הזה הוא המקום שבו שוכנת הרווחה הנפשית שלנו.

סיכום: המתנה שבהמתנה

לימדו אותנו שתקווה היא מנוע שדוחף קדימה, ומניע אותנו לקראת השגת יעדים שאנחנו מציבים לעצמנו. מחקרו של וורת'ינגטון מזכיר לנו שיש לתקווה פנים שקטות יותר. זו לא תקווה שמחכה לנס שיקרה בעתיד, אלא תקווה שמתבטאת ביכולת לשמור על נוכחות חיה ברגע זה ממש – בנשימה, בהקשבה, בשיחה ובנוכחות החיה ללא תלות ב"תוצאה" הרצויה גם במצבים בהם לא בחרנו.

יש מתנה בהמתנה. 'כוח ההמתנה' הוא מפתח משמעותי לחוסן נפשי. קשה לרובנו לחכות, לשהות באי וודאות אך אפשר לפתח את ה-Waitpower ולתרגל בחיי היום-יום את היכולת לשהות בכאן ועכשיו, גם מתוך קוצר הרוח של הלב.

מקורות

אייל, נ. (1995). הזמן האמיתי: החוויה האישית של הזמן. מודן הוצאה לאור.

בר-טור, ל' (2019). האתגר שבהזדקנות: בריאות נפשית הערכה וטיפול. אשל-ג'וינט.

בר-טור, ל' (2025). ביתי אינו מבצרי אך לעולם יישאר ביתי: הזדקנות בצל טבח ומלחמה. בתוך ב' שלגי וש' זיו-ביימן (עורכים), מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה (עמ' 109-129). פסיכה.

שלו, כ. (2019). בזכות ההזדקנות. פרדס הוצאה לאור.

Allen J.G. (2011). Preserving hope. Bull Menninger Clin, 75(2), 185-204.

Cohen, G. D. (2005). The mature mind: The positive power of the aging brain. Basic Books.

Depp, C. A., & Jeste, D. V. (Eds.). (2010). Successful cognitive and emotional aging. American Psychiatric Publishing.

Long, K. N. G., et al. (2020). The role of hope in subsequent health and well-being for older adults. Global Epidemiology, 2, 100018.

Rhodes, E., & Giovannetti, T. (2022). Grit and successful aging in older adults. Aging & Mental Health, 26(6), 1253–1260.

Webster, J. D., & Ma, X. (2013). A balanced time perspective in adulthood. Canadian Journal on Aging, 32(4), 433–442.

Worthington, E. L., Jr. (2003). Hope-focused marriage. Journal of Psychology and Theology, 31(3), 231–239.

Vowinckel, J. C., et al. (2017). Flourishing in the now. Time & Society, 26(2), 203–226.