התודעה המשפחתית שלנו פועלת כאוקיינוס עמוק. במרוצת השנים מצטברים על הקרקעית משקעים רגשיים: טראומות שלא עובדו, טינות שקטות ו"ספינות טרופות" של משברי אמון ישנים. בימי שגרה, פני המים נראים צלולים והמשפחה מתפקדת כסדרה, אך מצבי חירום מטלטלים את הקרקעית ומציפים את הכל מעלה.
הפרדוקס של הממ"ד: סיר לחץ פסיכולוגי
קשרים מיטיבים הם צורך הישרדותי, לא "מותרות". בתנאי לחץ, ההכרה שאיננו לבד היא קריטית לחוסן. אולם כאן טמון פרדוקס: המרחב המוגן, שנועד להגן עלינו פיזית, הופך לעיתים קרובות לסיר לחץ רגשי. בצפיפות הממ"ד, רגשות הופכים למדבקים; פחד, כעס ואשמה עוברים מאחד לשני כאש בשדה קוצים.
בתוך ה"יחד" הזה, עלולה להיווצר תחושת בדידות מועצמת. היא מחריפה כשאין לגיטימציה לרגשות קשים, או כשתחת לחץ מתפתחת "תחרות סבל" – הנטייה להשוות מי חווה יותר מצוקה. זוהי תחרות שבה אין מנצחים, רק מפסידים שמרגישים שאיש אינו מבין את מה שהם חווים.
החזית שבחוץ והחזית שבפנים
האיום החיצוני פועל כמטוטלת המטלטלת את הנפש ומעוררת קונפליקטים רדומים. פחדי נטישה קמאיים צפים, ושאלות זהות ישנות נפתחות מחדש.
אנו רואים זאת ביחסי אחים בוגרים, שם המלחמה מעוררת תחרות מחודשת על תשומת לב ההורים ("מי מבקר יותר?", "מי דואג יותר?"), או אצל עולים חדשים התוהים מי מבני משפחתם בחו"ל מתעניין בכנות בשלומם ועומד לצדם בשעת מבחן.
משבר כהזדמנות לעדכון "מפת הדרכים"
לצד הכאוס, הפרת שיווי המשקל פותחת חלון לשינוי ולעדכון מפת הדרכים שלנו. ראינו משפחות מנוכרות שמושיטות יד תחת אש, ואחים שלא דיברו שנים מגששים את דרכם חזרה. אפילו במערכות יחסים מורכבות בין הורים גרושים, נוצר לעיתים שיתוף פעולה מפתיע למען הילדים.
החיים בצל מלחמה מאפשרים לנו בירור מעמיק: על מי באמת אפשר לסמוך? היא מדרבנת אותנו לפעמים לגלות מקורות תמיכה חדשים, כמו שכנים שהופכים פתאום למשפחה נבחרת בתוך המקלט בבניין משותף.
איך ניצור מרחב מוגן רגשי?
כדי לבנות מעטפת רגשית בטוחה, עלינו לאמץ מספר עקרונות:
-
- הכרה בשונות: "כל אחד בדרכו". הבנה שלבני משפחה שונים יש צרכים שונים ומגוונים (אחד זקוק לשקט, השני לעדכוני חדשות בלתי פוסקים).
- דיפרנציאציה (מובחנות): היכולת להבחין בין החרדה שלי לזו של האחר. זה המפתח לעצירת ה"הדבקה הרגשית" (Emotion contagion) במרחב הסגור.
- שחרור הלחץ לפתור או "לתקן"הכל עכשיו: חווית הדחיפות היא חלק מהטראומה. ניסיון לפתור משקעים של עשורים בתוך לילה הוא לרוב לא יעיל.
- חמלה במפגש עם מצוקה המתעוררת סביב הפערים ב"סירות": כולנו באותה סערה, אך לא באותה סירה. יש מי שנמצא ביאכטה מוגנת ויש מי שנאחז בקרש הצלה בודד. כל אחד בדרכו
לסיכום, ימים אלו מאתגרים אותנו להשקיע בזירה הפנימית באותה נחישות שבה אנו רצים למרחב המוגן. בתוך 'סיר הלחץ' של המרחב המוגן, אנו פוגשים פרדוקס: הצורך הקיומי בקרבה אל מול סכנת ההדבקה הרגשית והבדידות שבתוך היחד.
הזמנים הקשים ביותר יכולים להוציא מאיתנו את הרע ביותר, אך גם את הטוב ביותר.
זו הזדמנות לפתח את ה- Waitpower הכוח השקט של ההמתנה: מרכיב של תקווה שתורם ליכולת שלנו לשמור על נוכחות חיה בתוך מצבים בלתי פתירים. הגמישות שלנו, היכולת להקשיב ממקום חדש וההכרה בשבריריות המשותפת לנו, הן אלו שיאפשרו לנו לצאת מהמשבר הזה מחוזקים וקרובים יותר.
בתוך 'סיר הלחץ' של המרחב המוגן, אנו פוגשים פרדוקס: הצורך הקיומי בקרבה אל מול סכנת ההדבקה הרגשית והבדידות שבתוך היחד. מאמר זה בוחן כיצד ניתן להפוך את המשבר המשפחתי להזדמנות לטרנספורמציה, ואיך בונים 'ממ"ד רגשי' המבוסס על דיפרנציאציה וחמלה
DIFFERENT BOATS; SAME RIVER הים סוער בעתות חירום אך כל אחד מאיתנו בסירה אחרת – עם נסיבות חיים שונות, מרחבים מוגנים שונים, נרטיבים שונים ורמות חשיפה שונות לאיומים (מבחוץ ומבפנים) . ההכרה והקבלה של השונות בצרכים, במשקעים הצפים מקרקעית הים ובהבדלים בדרכי ההתמודדות ("כל אחד בדרכו וכל אחד בשלו") הן מפתח לפריצת מעגל ההידבקות הרגשית ולפיתוח חוסן אישי ומשפחתי
"We are not all in the same boat. We are all in the same storm. Some are on super-yachts. Some have just the one oar." - Damian Barr.
Illustration by Barbara Kelley
רעיונות נוספים לפיתוח חוסן באמצעות מודעות קשובה, פעילויות גוף נפש והבנייה של נרטיב (מ.ג.ן) אפשר למצוא בלינקים בסוף המאמר. למידע נוסף על כושר התאוששות משפחתי, ניתן לקרוא במאמר: פיתוח חוסן זוגי ומשפחתי.
