בעניין הסבל לא טעו מימיהם,
"רבותינו האמנים הישנים": היאך היטיבו להבין
את מקומו באדם; היאך הוא מתחולל
בעוד מישהו אחר אוכל או פותח חלון או סתם מהלך לו ב דרך;
היאך, שעה שקשישים ביראה ורגשה מייחלים
ללידה הפלאית, לעולם מצויים,
ילדים, שלא חכו באופן מיוחד להתרחשות, מחליקים
על-פני ברכה בקצהו של היער:
הם לא שכחו מימיהם
כי אפילו מות-קדושים אימתני מתנהל
איכשהו בצד, באתר מזוהם
בו כלים ממשיכים בחיי הכלב שלהם וסוסו של המרצח
מגרד עכוזו התמים באילן.
ב'איקרוס' של ברויגל, למשל: היאך הכל נפנה
בנינוחות מאצל אסון; אפשר שהאיש החורש
שמע את השכשוך, את זעקת השבר,
אך לדידו לא היה זה כשלון נחשב; השמש זורח
כדרכו על הרגלים הלבנות הנעלמות לתוך ירוק
המים; והספינה המהודרת, העדינה, אשר חזתה בלי ספק
דבר מדהים, נער נופל מן הרקיע,
היה לה מקום להגיע אליו, והיא הפליגה הלאה בשלוה
ו.ה.אודן ( בתרגום מאיר ויזלטיר)- Musee des Beaux Arts/W. H. Auden
השיר של ו.ה. אודן (1907–973) מעניק נקודת מבט על הסבל האנושי במפגש עם אדישות והפניית עורף. הוא מגייס לשם כך ציור מפורסם של הצייר ברויגל (Bruegel), בן המאה השש עשרה: נפילתו של איקרוס.
אודן מפנה את תשומת לבנו לניגוד החריף בין האסון של נפילתו של איקרוס מן השמים לבין החיים הרגילים והשגרה הממשיכה להתנהל ("עולם כמנהגו נוהג"). האיכר ממשיך לחרוש. רועה צאן נשען על מקלו. דייג שולח חכתו. רק בפינה הימנית למטה אפשר להבחין ברגלו של איקרוס מבצבצת מתוך המים. "הכל נפנה בנינוחות מאצל האסון..".
אחרים עוברים לסדר היום, כמו הספינה המהודרת בציור של ברויגל, "יש לה מקום אליו להגיע והיא מפליגה אליו …", אדישה לאסונו של איקרוס. הפנית העורף גוזרת בדידות על האדם הסובל.
ביסוד החמלה ניצבת הכרה בנוכחות בלתי נמנעת של סבל (universal presence of suffering). הנכונות אף שפעמים רבות רווחת הנטייה להתכחש או להתעלם ממנו.
זו אולי המשימה הקשה ביותר. להכיר מתוך קבלה עמוקה, להיות עם הסבל, גם כשאין אנו יכולים לשנות את המצב.
זוהי ליבה של החמלה.
רעיון זה, שאדישות היא ניגודה של האנושיות במפגש עם סבל אנושי מהדהד גם אצל ניצול השואה ואיש הרוח אלי ויזל
ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההיפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות. ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, אלא אדישות בין החיים למוות ~ אלי ויזל
