לגעת באופק: תקווה, תנועה והתחדשות

"גַּם אִם לְעוֹלָם לֹא נָגַע בּוֹ. טוֹב שֶׁיֵּשׁ לְאָן לְהָרִים אֶת הַמַּבָּט ~ יעל קידר

האופק אינו רק יעד גיאוגרפי או חלום רחוק; הוא המקום שבו היציב והמשתנה נפגשים. הרמת המבט אל האופק היא הפעולה המחברת בין ה"כאן ועכשיו" לבין מה שמעבר לו, תנועה המייצרת נתיבים חדשים ומפתיעים בכל פעם שאנו נושאים את ראשנו מעלה.

בעולם שבו המציאות מצמצמת לעיתים את שדה הראייה שלנו, היכולת להביט אל האופק – אותו קו דמיוני המחבר שמיים וארץ – היא הרבה מעבר למיומנות פיזית. בתנועה שבין ה"כאן" לבין ה"מעבר", טמונה היכולת האנושית המיוחדת לראות מעבר למיידי ולמוחשי, לדמיין ולהרחיב את גבולות התודעה.

בין שמיים וארץ: משמעותו של אופק נפשי

הרמת המבט אל האופק היא פעולה סובייקטיבית – כל אחד מאיתנו רואה אופק אחר, מנקודת מבטו הייחודית. כשאנו מדברים על "אופק נפשי", אנו מתייחסים לאיכות של תשומת לב המאפשרת לנו להתבונן בו-זמנית פנימה והחוצה; להחזיק בתודעה את המתח שבין המוגבל לאינסופי, ובין הידוע לנסתר.

ואולי
נישא עוד עיניים
ואולי
נישא עוד כנף בהירה
שלאט, שלעד נקשרה
לילה בלילה             ~ שמרית אור. לחן - קובי אשרת.

בריאות העין דורשת אופק

בריאות העין דורשת אופק. לעולם לא נתעייף, כל עוד נוכל לראות למרחוק דיו ~ ראלף וולדו אמרסון

אמרסון מדגיש את הצורך של הנפש במרחב, בתקווה ובהתרעננות. המבט אל האופק מאפשר לנו לצאת מהמיידי, מהדוחק, מהחונק ומהמצמצם, ולנשום את "אוויר האפשרויות".

בחיבור העדין שבין שמיים וארץ טמונה חוכמת חיים עמוקה – מרחב ביניים המכיל ניגודים:

"להסתכל למטה- כי יש רק אדמה, לא להסתכל למעלה- כי יש רק כוכבים, להסתכל קדימה לאופק, שם בחיבור בין שמיים וארץ נמצא את המנוחה של הנפש״ ~ חיים ילין

האופק אינו רק קו גבול – הוא נקודת מפגש. כשאנו מרימים מבט אליו, אנו מוצאים איזון בין הארצי לשמיימי, בין המעשי לחלום.

שם, במרחב הביניים הזה, מתרחשת המנוחה האמיתית של הנפש, ושם מתאפשרים גם תהליכי התחדשות.

מעבר ל'נכון' ול'לא נכון': המפגש בשדה הפתוח

אי שם מעבר לדעות ה'נכון' וה'לא נכון' ישנו שדה. אפגוש אותך שם ~ ג'לאל א-דין רומי

סִימָן שֶׁעוֹד לֹא הִגַּעְנוּ 

...סִימָן שֶׁעוֹד לֹא הִגַּעְנוּ וְהָאֹפֶק עוֹד רָחוֹק וְלִבְּךָ עוֹדוֹ פָּתוּחַ אֶל אַרְבַּעַת הָרוּחוֹת וְצָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת... (נעמי שמר)

נעמי שמר מזכירה לנו את חשיבותה של הדרך כתהליך מתמשך.

לא פשוט לשמור על תקווה כשהיעד רחוק, אך לעיתים האומץ טמון דווקא בהסכמה להיות בתנועה.

...אַךְ הוּא, מַרְדָּן, נִכְסַף לְסַעַר כְּאִלּוּ בִּסְעָרָה יִשְׁקֹט. (מיכאל לרמנטוב)

גם מהשיר המפורסם של מיכאל לרמנטוב, אנו למדים על החירות להעז – הנכונות לעזוב את "חוף המולדת" המוכר והבטוח. כאן עולה פרדוקס קיומי: דווקא בתוך התנועה והמאבק, נמצאת לעיתים מנוחת הנפש. המיקוד מוסט מהמרדף אחרי ה"אושר" אל עבר תהליך החיפוש עצמו.

כמו בשירתו של יהודה עמיחי, המתארת את הים והחוף המנסים ללמוד לדבר זה עם זה, כך נעה הנפש בין הידוע לבלתי נודע. האופק הנפשי הוא המרווח העדין שבין נשימה לנשימה, המקום שבו הנשגב והתהומות נושקים זה לזה.

אנו למדים על הנכונות לעזוב את "חוף המולדת", את המוכר והבטוח, ועל ההתמדה נוכח אתגרים,

עולה כאן הפרדוקס המוכר לרבים מאיתנו.

דווקא בתוך התנועה והמאבק, נמצאת מנוחת הנפש. החיים הם ריקוד מתמיד בין הפכים. בתוך התנועה מוצאים מנוחה. הכיסופים לסער המפרש מרגיש "בבית" בעין הסערה.

הַיַּם והַחוֹף זֶה ליַד זֶה תָּמִיד.
שְׁנֵיהֶם רוֹצִים לִלְמוֹד לְדַבֵּר.
לִלְמוֹד לוֹמַר רַק מִילָה אַחַת.
הַיַּם רוֹצֶה לוֹמַר "חוֹף"
וְהַחוֹף רוֹצֶה לוֹמַר "יַם".
הֵם מִתְקַרְבִים,
שְׁנוֹת מִילְיוֹנִים, אֶל הַדִּיבּוּר,
אֶל אֲמִירַת הַמִּילָה הָאַחַת.
כְּשֶׁהַיַּם יֹאמַר "חוֹף"
וּכְשֶׁהַחוֹף יֹאמַר "יַם"
תָּבוֹא גְּאוּלָה לָעוֹלָם... ~ יהודה עמיחי

כמו גל הנושק לחוף ונסוג, כך נעה הנפש בין הידוע והבלתי נודע. בכל פעימת לב יש רגע של התכווצות ורגע של הרפיה, וביניהם – מרחב דק של שקט. כך גם האופק הנפשי: הוא אותו מרווח עדין שבין הנשימה לנשימה, בין המוכר למתחדש, בין מה שאנחנו למה שנוכל להיות.

להושיט את היד  

האופק המקיף את המישור הוא זה המקיף את החיים כולם; הוא מעניק מקום כבוד לשאיפתנו לאינסוף, ומספר לנו על מגבלותינו בו בעת ובו בזמן  ~ מוריס בארס

כפי שהאופק הפיזי הוא תמיד בו-זמנית נגיש ובלתי ניתן להשגה, כך גם האופק הפסיכולוגי מייצר מתח פורה בין המוכר לבין החדש, בין המוגבל לבין האינסופי.

האופק מכיל בו-זמנית את שתי התנועות הללו –

הוא פותח בפנינו את האינסוף ובה בעת מסמן את גבולותינו.

בהקשר הטיפולי הבנת המושג של אופק הפסיכולוגי יכולה לתרום לפתיחות לזיהוי הגבולות של המרחב הקיומי, חקירה עדינה של האפשרויות שמעבר לגבולות אלו, ותמיכה  יצירת תנאים בטוחים להרחבת האופק ותמיכה בתהליך ההתמודדות עם החרדה שעשויה להתעורר במפגש עם האינסוף.

לא בַּשָּמַיִם

לֹא בַּשָּׁמַיִם
לֹא רָחוֹק
הַטּוֹב נָשַׁב.
הֲלֹא קָרוֹב הוּא מְאֹד
הֲלֹא פֹּה הוּא
הֲלֹא לַהֲטוֹ בְּיָדְךָ
לוֹחֵשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ
עַכְשָׁו.

~ חמוטל בר-יוסף

הטוב, או האפשרות לשינוי ולהתחדשות, אינם נמצאים במקום רחוק ובלתי מושג ("לא בשמיים", "לא רחוק"). להיפך – הם נמצאים כאן, בהישג יד, בתוך המציאות הקונקרטית של חיינו.

במקום לראות את האופק הנפשי כנקודה רחוקה שאליה יש לשאוף, אנו מוזמנים לראות את ההשתוקקות לאופק כ"להט" שכבר נמצא בידינו. האופק כאן "לוחש לעשותו עכשיו", במקום להפליג למרחבי הפנטזיה ומשאלות הלב.

זוהי קריאה לזהות את הפוטנציאל הטמון בהווה, בנקודת העמידה הנוכחית שלנו, ברגע הנוכחי "כאן ועכשיו".

הגבולות שלנו אינם קווים ישרים אלא מעגלים רוקדים. בכל פעם שאנו מתקרבים לקצה המעגל, הוא מתרחב עוד קצת, כמו גלים במים. האופק הנפשי הוא אותו ריקוד עדין בין הישארות לתנועה, בין שמירה על הקיים לבין הזמנת החדש. כל צעד בריקוד הזה הוא גם שיבה הביתה וגם יציאה למסע חדש.

הממד הלירי: האופק ככוח מרפא

"הממד הלירי של הנפש הוא החופש לחלץ מתוך מגבלות קיומנו האקטואלי את אותו אופק נפשי המכונן בו זמנית הן את המרחב והן את תנועת החיים בתוכו" ~ דנה אמיר

הממד הלירי, או "המשורר שבנפש", פועל כמתרגם של מציאות מוגבלת לאפשרויות אינסופיות. דנה אמיר מצביעה על תהליך פרדוקסלי של חילוץ האופק הנפשי מתוך מגבלות: דווקא מתוך ההכרה במגבלות, נולד החופש ליצור מרחב חדש. המגבלות אינן רק מכשול; ההכרה במגבלות מהווה נקודת המשען שממנה ניתן להמריא אל האופק.

כפי שכותב נועם חורב, אדם צריך "קו גמר" כדי לנשום לרווחה, אך האופק הברור הוא זה שמעורר בו "כוח עצום ונסתר" להתחיל מחדש.

עוד יש מפרש לבן באופק

עוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד
כל שנבקש לו יהי...  ~ נעמי שמר

המפרש הלבן מול הענן השחור הוא דימוי רב עוצמה לתקווה שאינה מתעלמת מהקושי. זו תקווה שמאפשרת לנו לראות את הקושי, אך גם להרחיב את הקשב, ולראות  מעבר לו. האופק הנפשי מזמין אותנו לשהות במרחב הביניים, שם ה"שם" וה"כאן" מתקיימים יחד.

מחשבות על תקווה בימי מלחמה

בספר "קו ארוך מחוק" (2024), מתוארת התקווה כפעולה של "קריאת כיוון" בימים שבהם העתיד לוט בערפל. היכולת להרים מבט אל האופק היא "שריר" שאפשר לאמן – לא כבריחה מהמציאות, אלא כדרך להכיל את המתח שבין ה"כאן ועכשיו" לבין ה"מעבר". הוא מזמין אותנו לתנועה מתמדת של התחדשות, תוך שהוא מעניק מקום הן למגבלות והן לאפשרויות החדשות הנולדות מתוכן.

האופק הנפשי מתגלה, אם כן, כמושג מפתח ביכולתנו לצמוח מתוך המפגש המתמיד בין מה שישנו לבין מה שעוד יכול להיות.

לו יהי.

רשימת מקורות ויוצרים

אמיר, ד. (2008). על הליריות של הנפש. מאגנס

קו ארוך מחוק: מחשבות על תקווה בימי מלחמה – עורכות מירי רוזובסקי ומוריכה דיין קודיש הוצאת 2 שתים. 2024

Amir, D. (2018). The other as an object of conquest versus the other as horizon: A reading in stephen mitchell and clarice lispector. Psychoanalytic Perspectives: An international Journal of Integration and Innovation, 15(2), 199–208.

Fuchs, T. (2007). Psychotherapy of the lived space: A phenomenological and ecological concept. American Journal of Psychotherapy, 61(4), 423–439.

Nolan, P. (2012). Therapist and client: A relational approach to psychotherapy. Wiley-Blackwell.

צילומים ~ בתודה לדבורה אבידור