חג הפסח מזמין אותנו לנסח את "מגילת החירות" האישית שלנו. במציאות של חיינו יש אילוצים רבים, אך החומות המגבילות אותנו אינן נמצאות רק במציאות החיצונית, אלא בנבכי התודעה שלנו. עלינו ראשית להכיר בשעבוד:
כפי שכתבה מרג' פירסי בסדר ההגדה:
" לא אוכל להצטרף אליך, לא אוכל לצאת לחירות, עד אשר אמדוד את חומותיי... אזי אוכל להפוך פחד והשתקה לקול מחאה רמה. להעז לנטוש את המוכר לטובת משהו חדש.. ~ מרג' פירסי
המר מעורר אותנו
בסדר ההגדה, המסע לחירות אינו מתחיל במתיקות אלא דווקא בטעם המר. אי אפשר לעקוף את המרור; חייבים לעבור דרכו. כפי שנאמר: "על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו". המרירות מעוררת אותנו למחאה, מזכירה לנו מה באמת חשוב לנו. זו התחנה הראשונה במסע.
הציווי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" אינו המלצה אינטלקטואלית. זוהי הזמנה לחוויה רגשית חיה. לראות את עצמנו – משמעו גם להעז לשאול שאלות, גם כשאין להן כל תשובה.
יהודה עמיחי היטיב לתאר תנועה זו:
ורובנו גדלנו ולא נשאל עוד ואחדים ממשיכים לשאול במשך כל חייהם... מה נשתנה, הכל ישתנה. השינוי הוא האלוהים. ~ יהודה עמיחי
כורך: המר והמתוק שלובים יחד
קבלת המרירות אינה מסתיימת בטעימה, אלא ביכולת לשאת אותה בתוך הקשר רחב יותר. כריכת המרור יחד עם המצה והחרוסת ממחישה כמה אלה דרים בכפיפה אחת בחיים עצמם. המתיקות אינה נועדה למחוק את המרירות, אלא לאפשר לנו לשאת אותה. תפיסה זו מהדהדת בשיריה של נעמי שמר, המבקשת: "עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ, עַל הַמַּר וְהַמָּתֹק… שְׁמֹר נָא לִי אֵלִי הַטּוֹב".
התרבות המודרנית מרבה למכור לנו אשליה ולפיה חיים אמיתיים וראויים הם כאלה שבהם "הכול מסתדר", ואילו אכזבות, מחלות וכאבים נתפסים כ"תקלות" או כ"סטיה" מהמסלול הראשי. מתוך כך, אנו נוטים להדוף את המרירות כדי להשיג אשליית שליטה.
דווקא ה"כריכה" – ההסכמה לשהות בתוך העצבות והפגיעות – היא המקור לבריאות נפשית, ליצירתיות וליכולתנו לפתח חמלה אמיתית כלפי עצמנו וכלפי אחרים.
לשתול עצי חופש
מהי חירות עבורנו? רחל נעמי רמן כותבת בספרה "ברכות סבי":
הַשִּׁעְבּוּד שֶׁלָּנוּ מוֹנֵעַ מֵאִתָּנוּ לָלֶכֶת בְּעִקְּבוֹת הַטּוֹב שֶׁבָּנוּ… אֲנַחְנוּ לְכוּדִים בִּתְחוּשׁוֹת שֶׁל חֹסֶר עֵרֶךְ, בְּתַשְׁוּקָה, חַמְדָנוּת אוֹ בּוּרוּת… הַבְּחִירָה שֶׁאֲנָשִׁים צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת הִיא אַף פַּעַם לֹא בֵּין עַבְדוּת לְחֵרוּת. תָּמִיד נִצְטָרֵךְ לִבְחֹר בֵּין עַבְדוּת לְבֵין הַלֹּא נוֹדָע- נעמי רמן.
השעבוד הפנימי הוא ההיצמדות למוכר מתוך פחד מהשינוי. השחרור ממנו אינו מתרחש רק במילים, אלא כדברי פרופ' אסא כשר: "במעשים של חופש… בשתילת עצי החופש".
היציאה ממצרים דורשת מאיתנו אומץ, אך היא אינה חייבת להיות בדרמה גדולה; היא יכולה להתרחש, כפי שמזכירה לנו חגית אקרמן:
בְּהִסּוּס, בִּצְעָדִים קְטַנִּים, בְּהוּלַת חֹשֶׁךְ, בְּרֹךְ וּבִדְבֵקוּת… יוֹצֵאת מִמִּצְרַיִם" ~ חגית אקרמן
בימים אלו של חוסר ודאות, קריאה זו מקבלת משנה תוקף. זהו הזמן לתרגם ערכים למעשים ולבחון כיצד אנו יוצקים את מושג החופש אל תוך המציאות המאתגרת שלנו.
חירות ואחריות: לראות את האחר
המריר, בטעמו החד, תובע מאתנו תשומת לב שהמתוק אינם דורשים. המרירות לא "מחליקה" בגרון ואי אפשר להתעלם ממנה. היא לא רק מעוררת למרי. היא המנוע לחמלה.
המרירות וההכרה בסבל צריכות להוביל אותנו להעצים גם את חירותו של הזולת.
.הדבר בא לידי ביטוי בהכרזה הפותחת את ליל הסדר: "כל דכפין ייתי וייכול". חירות אמת אינה מסתפקת בחירויות שלנו; היא מחייבת אותנו לראות את האחר ולפנות לו מקום. כפי שלימדנו נלסון מנדלה בצאתו מהכלא:
בְּעוֹדִי יוֹצֵא מֵהַדֶּלֶת לְעֵבֶר הַחֹפֶשׁ שֶׁלִּי, יָדַעְתִּי כִּי אִם לֹא אַשְׁאִיר אֶת כָּל הַכַּעַס, הַשִּׂנְאָה וְהַמְּרִירוּת מֵאֲחוֹרַי, אֲנִי עֲדַיִן אֶשָּׁאֵר בַּכֶּלֶא ~ נלסון מנדלה
לכל אחד מאיתנו יש "מצרים" משלו ו"ארץ מובטחת" משלו, והדרך ביניהן רצופה בבחירות קטנות וגדולות.
כָּל אָדָם צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָהּ בְּיָד חֲזָקָה, אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם ~ אמנון ריבק
מקורות
. Piercy Marge, The Blessings of the Day
17 שיחות עם אסא כשר, ורד ברזילי, הוצאת כנרת*
ברכות סבי, של ד"ר רחל נעמי רמן מצטטת עוד מההגדה של מרגי פירסי- על האומץ שבחירות
הרהורי ליל הסדר, מה נשתנה, שאלנו
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.
ורובנו גדלנו ולא נשאל עוד ואחדים
ממשיכים לשאול במשך כל חייהם, כמו ששואלים
מה שלומך או, מה השעה וממשיכים ללכת
בלי לשמוע תשובה. מה נשתנה כל לילה,
כמו שעון מעורר שתקתוקו מרגיע ורדים
מה נשתנה, הכל ישתנה. השינוי הוא האלוהים.
הרהורי ליל הסדר. כנגד ארבעה בנים דיברה
תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד
שלא יודע לשאול. אבל לא מדובר שם
על אחד טוב ולא על אחד אוהב.
וזו שאלה שאין לה תשובה ואם תהיה לה תשובה
לא ארצה לדעת. אני שעברתי את כל הבנים
בצרופים שונים, חייתי את חיי, הירח האיר
עלי ללא צורך והשמש הלכה לה וחגי פסח
עברו בלי תשובה. מה נשתנה. השינוי
הוא האלוהים. המות נביאו.
~ יהודה עמיחי
לֹא בְּיָד חֲזָקָה
וְלֹא וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה
וְלֹא וּבְמוֹרָא גָּדוֹל
וְלֹא וּבְאוֹתוֹת
וְלֹא וּבְמוֹפְתִים
אֶלָּא בְּהִסּוּס, בִּצְעָדִים קְטַנִּים, בְּהוּלַת חֹשֶׁךְ
בְּרֹךְ
וּבִדְבֵקוּת
וּבְכַוָּנָה
וּבְדִיּוּק
וּבְאַהֲבָה
נוֹשֵׂאת סִימָנִים קְטַנִּים כְּמוֹ קִמְטֵי הַזְּמַן הָעוֹבֵר, וְחִלּוּפֵי עוֹנוֹת, גּוּפִי הַמִּשְׁתַּנֶּה, פְּנִינֵי גַּעְגּוּעַי.
יוֹצֵאת מִמִּצְרַיִם . ~ חגית אקרמן
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה
בְּיָד חֲזָקָה, אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וּנְחָמָה, והַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר פְּחָדִים,
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִצְעוֹד הַיְשֵׁר אֶל תוֹך הַמָּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת…
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדָקֵףְ
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת…
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלָיִם, וּמַסָּע אָרוֹך אֶחָד,
לִזְכּוֹר אוֹתוֹ לָעַד בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם. ~ אמנון ריבק
