להמציא את עצמנו מחדש – מצבי מעבר ומשבר כהזדמנות

רובנו הולכים בשבילים מוכרים של "כך נהוג אצלנו". אנחנו "מיישרים קו" עם מה שנחשב "מתאים" על פי המוסכמות. האם אפשר אחרת?

הֲיִי יוצֶרֶת את עַצְמֵך

למרות אילוצים, ולעתים דווקא בגלל אילוצי המציאות, אנחנו יכולים בכל רגע נתון לייצר תנועה. מתוך התעמקות בעדויות אישיות של אנשים שהצליחו לצאת ממצבי תקיעות ומשבר ולערוך שינויים משמעותיים בחייהם, עולה כי הם ערכו "חישוב מסלול מחדש" "תוך כדי תנועה, וכך עדכנו את מפת הדרכים שלהם.

בכל רגע נתון אנחנו יכולים למצוא דרך להתיישב מחדש ב"כסא הנהג של החיים שלנו", לאחוז בהגה, ולקחת בעלות על חיינו – To make lives our own. בכל רגע נתון אנחנו יכולים לבחון מחדש את האפשרות "להישאר בקווים או לצאת מהקווים".זה ענין של בחירה.

המרכיב הראשון בסדנאות מ.ג.ן (מודעות-גוף-נפש) הוא מודעות קשובה. מודעות כרוכה בשימת לב מרגע לרגע. זו מאפשרת לנו להתוודע גם אל העצמי שמעבר למגבלות המציאות הנראית לעין. המודעות סוללת את הדרך לבחירה.

התבוננות פתוחה וסקרנית מאפשרת לנו גם לזהות הזדמנויות. אנשים אומרים ’היה לנו מזל’. כשה"מזל" אליו הם מתכוונים הוא למעשה מינוף ‘הזדמנויות’. בכל רגע ורגע קיימת הזדמנות להתוודע לצרכים, יכולות ורגשות (ראשי תיבות של צ.י.ר). לשם כך עלינו לפנות מרחב. פינוי המרחב מאפשר לנו גם להתוודע לגרסאות שונות של העצמי, לנוע בין זהויות, ולסלול נתיבים חדשים אל מקורות החוסן שלנו, בעולמנו הפנימי כמו גם במציאות החיצונית.

יוצאים אל הלא-נודע

באמצעות זיהוי הצרכים, היכולות והרגשות שלנו נוכל לפלס לעצמנו נתיבים חדשים גם במקומות בהם נדמה לנו שאנחנו במבוי סתום או בנתיב "פקוק" ללא יכולת להתנועע קדימה. כשאין אנו יכולים יותר לשנות את המצב, אנחנו מתחילים את האתגר של לשנות את עצמינו, כך כתב ויקטור פרנקל

"אני כמו שאני מכיר/ה את עצמי" זו רק וריאציה אחת של מי שאוכל להיות", כותבת רונה שפריר (בספרה "איש לומד לעוף", עמ' 69). צמתים התפתחותיים בחיינו מהווים הזדמנות לצאת למסע גילוי ולהתוודע מחדש לצרכים, ליכולות, ולרגשות ולעדכן את מפת הדרכים שלנו.

אנשים לעיתים מחמיצים הזדמנויות כי הם נאחזים במפה לא מעודכנת או ממוקדים מדי בחיפוש אחר משהו אחר.

התוודעות עם גרסאות של "עצמי" מעבר למגבלה או מעבר למה ש"אני כמו שאני מכיר את עצמי" משמעה עבור רובנו מסע בטריטוריה בלתי מוכרת. זה דורש אומץ. היציאה אל הלא נודע לרוב גם מפחידה, אך מהווה הזדמנות להתחבר לריבוי גרסאות העצמי, כפי שנראה בהמשך:

על ריבוי גרסאות העצמי

נהר החיים אינו עוצר לרגע. בני כמה אנחנו, בעצם? שואלת ניצה איל בספרה "החיים כנהר", ומבהירה: "המתארים את החיים כמסע רואים את גיל האדם כאותן אבני דרך שעל פניהן אנו חולפים בעת המסע. אנו מסתכלים על המספר החרוט על גבי האבן ויודעים כמה שנים עברנו.

האם המספר אחראי להרגשתנו, לחוויות שעברנו, להישגנו ולכישלונותינו?.

נראה שלא. כמו שאבן הקילומטר אינה יוצרת את הגבעה, את השדה או את החורש, כך גם הגיל אינו יוצר תופעות ותהליכים ואינו אחראים להם; הוא רק שלט על גבי דרך חיינו, המסמן את זרימת הזמן הכרונולוגי, את כברת הדרך שעברנו ואת מקומנו על גבי דרך זו: האם אנו בתחילתה, באמצעה או לקראת סופה" (החיים כנהר, עמוד 25).

ככל שאנחנו מוכנים ללוות במבט פתוח, ער וסקרן את הגאות והשפל של רגשותינו, מחשבותינו ופעולותינו, אנחנו מרחיבים את היכולת שלנו לקבל את הגרסאות השונות של עצמנו, ואת יכולתנו לנוע ביניהן.

מה משמעות הגיל?

האם אנחנו מוכנים לעלות על מגדל ולהרחיב את הפרספקטיבה?; לראות את המקום שממנו באנו? להשקיף גם אל המקומות שלא נהיה בהם לעולם?.

מה המשמעות להיות בני שישים, שבעים, שמונים ותשעים?

מה אומר המספר על התמרור הזה, שואל יהודה עמיחי. לממד הזמן יש גם חשיבות במפות הדרכים שלנו. הגיל הכרונולוגי שלנו הוא רק פן אחד של גילנו. קיים למשל, הגיל החברתי שלנו. כל חברה מצפה מאיתנו להתנהגות נתונה בגיל מסוים ומטילה סנקציות על התנהגות שאינה תואמת גיל. השעון החברתי דומה לביג-בן בלונדון, "המתקתק את קצבו מעל לראשנו בכל חברה וחברה ומבשר לנו אם אנחנו "עומדים בקצב", אם אנחנו נמצאים בזמן החברתי הנכון או שמא הקדמנו או איחרנו את "הרכבת"" ( הזמן האמיתי).

הגיל הסוביקטיבי הוא בני כמה אנחנו מרגישים ברגע נתון. לעיתים אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים במקום שאיננו בהכרח המקום שבו היינו רוצים להיות. המתח בין הרצוי למצוי יכול לעורר מצוקה. מצוקה זו יכולה יכול להתניע תהליך של חיפוש אחר אפיקים חדשים לתעל בהם את האנרגיות שלנו, את נהר חיינו.

השביל הזה מתחיל מכאן.

החוויה של רב גיליות

אפשר להשתמש בדימוי של טבעות השנים המצויות בגזעו של העץ כדי לתאר את החוויה של רב גיליות. כמו הטבעות בגזע העץ, כך גם כל גיליו של האדם מצויים בו ופעילים בכל רגע נתון. דרכם אנחנו חווים את המתרחש בחיינו בכל רגע נתון.

"מי אני" שואל האדם המבוגר: "בעל הידיים המקומטות או בעל הראש הצלול? זה שגופו בוגד בו או זה שממשיך לחלום ולקוות? (שם, עמ' 217). והתשובה?

גם וגם.

באמצעות ההתבוננות אל העבר בגילאים מתקדמים ובדרך של היזכרות מוכוונת באירועי חיים המשמעותיים ומרכזיים להגדרה הזהותית, מתארגנים צמתי החיים הללו לכדי סיפור חיים קוהרנטי ומתפתח המתפרש על פני טווח החיים. סיפור זה מהווה את השלד לסיפור הנרטיבי של חייו.

המהדורות העתידיות של העצמי מצויות בנו כטיוטות (הרחבה במאמר על ריבוי הפנים שבנו).

להתאמן לחיות

אנחנו זקוקים למרחב להתאמן לחיות, מרחב המאפשר לנו "לשחק" באפשרויות שונות.

זו הזמנה לשחרר, תוך כדי תנועה, את מה שלא עבד עבורנו בתקופות קודמות, כמו בשיר הנפלא של ש. שפרה "אשה מתאמנת לחיות" .

חשובים גם השותפים לדרך. אנחנו זקוקים לבני ברית שיוכלו לקבל אותנו ולאפשר לנו להמשיך לנוע, לצמוח.
אנחנו משתנים ללא הרף. הצרכים שלנו משתנים. סדרי העדיפויות שלנו משתנים.

זאת ועוד, המפות שלנו שונות זו מזו. המסע שלי איננו המסע שלכם. המפה שלי אינה המפה שלכם. ובחזרה לוירג'יניה סאטיר- אני זה אני:

"בעולם כולו אין עוד אדם שהוא כמוני בדיוק. כל דבר שנובע ונשלח החוצה ממני הוא שלי באופן אמיתי כי רק אני בחרתי בו. אני הבעלים של כל מה שקשור בי– גופי, רגשותַי, פי, קולי. כל מעשַי, המכוונים לזולת או לעצמי שייכים לי – ההזיות שלי, החלומות שלי, התקוות שלי והפחדים שלי. שלי הם גם כל ניצחונותיי וכל הצלחותיי, וגם כל כישלונותיי וטעויותיי. מכיוון שכולי שלי אני יכולה להכיר את עצמי היכרות אינטימית. כך אני יכולה לאהוב את עצמי ולהיות ידידותית אל עצמי ואל כל חלקיי. אני יודעת שיש בי היבטים שאיני מבינה, והיבטים אחרים שאיני מכירה, אבל כל עוד אני אוהבת את עצמי ונוהגת בעצמי בידידות. אני יכולה לעודד את עצמי לחפש תובנות ולמצוא דרכים ללמוד עוד על עצמי……אני זה אני, ואני בסדר" (סאטיר בתוך אהרוני, 2018).

כל מעבר משנה אותנו. השינויים שחלים בנו יוצרים שינויים ביחסים שלנו. אנשים משתנים והשינויים אינם תמיד מקבילים. השינוי שאנחנו עוברים יכול להיות קשה לחברים וקרובי משפחה שהם בשלב אחר בחייהם. טבעי שבדרך אנחנו גם מאבדים כמה חברים. טבעי שנתקשה לעיתים למצוא חברים חדשים שימלאו את החלל שנוצר.

הזקנה היא שלב במעגל חיינו. חשוב שלא נתייחס אליו רק מתוך נקודת מבט של אובדן. השוני בינינו גדל והולך במחצית השניה של החיים. ההבדלים בקצב ובאופי השינויים בתחומים הגופנים, רגשיים וחברתיים, בולטים במיוחד בבגרות המאוחרת. לכן חשוב לעדכן כל פעם מחדש את מפת הדרכים.

למען אחרים, למען עצמנו

People who need people are the luckiest people in this world" שרה ברברה סטרייסנד. לרובנו קשה יותר לבקש עזרה מאשר להציע עזרה. פיתוח היכולת לקבל את הצורך שלנו באחרים הוא נתיב לפיתוח חוסן. נתיב פחות מוכר.

סינתיה אורנג' בספר "שירי את השיר שלך" מציעה שלושה צעדים בסיסיים בפיתוח היכולת לבקשת עזרה:

• הצעד הראשון הוא לזהות את הצורך או הפחד שלך. לעיתים קרובות רק מתן שם לכאב או לקושי מהווה שחרור כי כך אנחנו מעניקים לעצמנו רשות להיות במקום פגיע, במקום נזקק.
• הצעד השני הוא לבחור למי לפנות. אחרי שאנחנו מזהים מה טיב העזרה לנו אנו זקוקים, נוכל לראות מי יכול לתת לנו אותה בצורה הטובה ביותר. זה תהליך לא פשוט. חשוב לקחת בחשבון שישנם אנשים שיאכזבו אותנו ולא יעמדו בציפיות שלנו. אחרים אולי יפתיעו לטובה בנכונותם לבוא לעזרתנו. יש שנופתע גם לטובה מהשמחה שאנחנו מסבים להם כשאנחנו פונים אליהם בבקשת עזרה.
• הצעד השלישי הוא, לבקש בפועל את העזרה לה אנחנו זקוקים. חשוב להיות מפורש וברור ככל האפשר בבקשת העזרה. זה ענין של תרגול, היבט חשוב מלהתאמן לחיות.

כאשר העזרה אינה נקרית בדרכנו, הכרחי שנחפש אותה באופן פעיל יותר. משימה זו מהווה בעיניי חלק חשוב מעדכון המפה. אם אנשים לא יכולים לעזור, חשוב לדעת לקבל את תשובתם כפי שהיא. ייתכן שיש להם מחויבויות אחרות או סיבות מורכבות אחרות שאינך מודעת להן. אין כל טעם לבזבז אנרגיות בנסיון להבין מדוע לא עזרו. הסיבות לכך שייכות למפה שלהם, לא למפה שלך.

אם אדם אחד אינו יכול לעזור לנו, מציעה סינתיה, נוכל להודות לו על תשובתו הכנה. אפשר לנסות להתקשר לאדם אחר. גם תהליך זה הוא חלק חשוב מעדכון המפה שלנו. התסכול, האכזבה והבדידות הם בלתי נמנעים. כדאי לערוך את רשימת העוגנים ומקורות התמיכה בתקופות של רגיעה, וכך שמות ומספרי טלפון יהיו בהישג ידנו כשאנחנו זקוקים להם. עדיף לא לחכות עד שיהיה פיצוץ בצינור, הכלב יברח, מישהו יפול או יחלה, או שהיחסים יעלו על שרטון על מנת להרחיב את רשת התמיכה. אפשר לגשת למשימה זו כמו בלש, המחפש ומגלה רמזים לנתיבים חדשים, אפיקים חדשים בהם יזרום נהר החיים שלנו.

לא מאוחר מדי

במהלך רוב שנות חיינו נשמר שיווי משקל מסוים בין ממדים שונים בהתפתחות שלנו – הגופנית, הקוגניטיבית, החברתית והרגשית. בגיל מבוגר ובזקנה הפער בין הממדים הללו יכול להתעמק.

אנו עוברים שינויים, מחליפים תפקידים ותפאורות. חולפים על פני תקופות- ותמיד, אבל אנחנו תמיד יכולים לגלות דברים חדשים על עצמנו.

"אם ידענו לחייך בצעירותנו הרי שגם עכשיו, מאחורי הקמטים והגוו השחוח, נשמר החיוך", כותבת ניצה איל ומזכירה לכולנו:

גם אם לא ידענו לחייך בצעירותינו, לא מאוחר עדין.

קיימת אפשרות להגיע לזקנה בדילוגים ולא בזחילה, טוען סטיבן פולדר בספרו "ערות בחיי היום-יום"; אנחנו יכולות לבחור "להיות אנרגטיים, קופצניים, מלאים בטעמי החיים. ליהנות מתקופה זו כתקופת חופש מטיפול באחרים, חופש מאמביציות, ציפיות, ודאגות. להיות שמחים שאיננו חלק מהמרוץ האינסופי אחרי הצלחה והישגיות. לחיות בקלילות בלי מחשבה מרובה על המחר. להעריך את חוכמת החיים שצברנו ולתרום אותה בנדיבות לאחרים, ובדרך-כלל לקבל חזרה כבוד והערכה המגיעים לנו. ליהנות ולשתף בזיכרונות וסיפורים מחיינו, ובה בעת להיות מחזיקי התרבות, שומרי מיומנויות, ערכים, ואתיקה. להקרין יציבות ולהעניק ביטחון לצעירים אשר אולי אבדו את דרכם, להיות "האישה החכמה" או "זקן השבט" (פולדר, עמוד 61).

הבחירה בידינו. אם זאת משאת נפשנו, עלינו להתחיל מוקדם. מזכיר לנו פולדר. "ההזדקנות מתחילה בלידה, אלא שאנו לא מבחינות בכך. כדי להזדקן היטב עלינו לחיות היטב. לשם כך יש להכין את התודעה, לא רק את הגוף. תודעה שמחה, סקרנית, נדיבה וקשובה היא תודעה שמזדקנת היטב. עלינו לטפח איכויות אלו במהלך חיינו, כך שהן יהיו זמינות עבורנו בעת זקנה" (פולדר, עמוד 62).

זו הזמנה להיות יותר קשובים לעצמנו, להרפות ממה שאינו הכרחי, לייצר משמעות נוספת לחיינו, להתחדש.

מרחב לנוע בין גרסאות

"וְכָל הַזְּמַן רָצִים שְׁלִיחִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב אֶל יַלְדוּתִי כְּדֵי לְהָבִיא מִשָּׁם דְּבָרִים שֶׁהִשְׁאַרְתִּי אוֹתָם אוֹ שָׁכַחְתִּי…" (יהודה עמיחי)

מי שאנחנו כעת מתכתב תמיד עם גרסאות קודמות שלנו, זיכרונות מילדות ותקופות אחרות בחיינו. תודעה פתוחה וסקרנית מאפשרת, בעיניי, תנועה קדימה ואחורה החוזרת ונשנית לכל אורך חיינו. תודעה פתוחה מאפשרת גם תנועה חופשית יותר של השליחים שרצים הלוך ושוב אל הילדות בשיר של יהודה עמיחי, להביא משם דברים וזיכרונות. השליחים לא נשארים מאחור, הם נשלחים מן המקום בו אנחנו נמצאים, וחוזרים לשם. אנחנו יכולים לכוון אותם לייבא משאבים מן העבר, למצוא את הדרך לזיכרונות העבר וגם לכוון אותם בדרכם חזרה להביא לנו את מה שאנו זקוקים לו.

אלה הם חיינו. תהליך ההיזכרות הוא תהליך פעיל. רוברט באטלר מיישם זאת בטכניקה טיפולית המכונה סקירת חיים (Life review). מטרת טכניקה זו היא ליצור מרחב להשמעת סיפורים וקישור זיכרונות מנותקים. באטלר מדבר על "תהליך מנטלי, טבעי ואוניברסלי המתאפיין תהליך מנטלי, טבעי ואוניברסלי המתאפיינים בחזרה הדרגתית של המודעות לחוויות העבר, ובמיוחד התעוררות של קונפליקטים לא פתורים; בו-זמנית ובאופן נורמלי מאפשר התהליך היזכרות, סקירה, הערכה וסינתזה של החוויות והקונפליקטים הללו" (באטלר, 1963, עמודים 65-76- באנגלית).

מחקר מרתק שערכו שוש קיסרי ופרופ יובל פלגי מאוניברסיטת חיפה, בחן את השפעתה של התערבות טיפולית קבוצתית ייחודית קצרת טווח באמצעות קבוצת דרמה תרפיה העושה שימוש באלמנטים נראטיבים של סיפורי חיים.  "צמתי חיים" מייצגים זיכרונות אוטוביוגרפים נבחרים, מגדירי עצמי של אירועי חיים בהם התרחשה החלטה ו/או שינוי שהשפיע על מהלך חייו של האדם. נמצא כי בקרב המשתתפים אשר התנסו בהתערבות הטיפולית חל שיפור משמעותי במדדים של רווחה נפשית בזקנה, כולל משמעות בחיים, קבלה של עצמם, בנוסף לירידה בדכאון ושיפור ביחסיהם עם אחרים.

מסע התגליות והגילוי העצמי

סיפור נוגע בסיפור. דרך סיפוריהם של אחרים אנחנו יכולים לגלות את עצמנו, ואחרים יכולים לגלות את עצמם דרך הסיפור שלנו.

כך יכולים חלומותינו להיפתח. כשנתבונן על נתיבי החיים שלנו נוכל לזהות את הרקע בו גדלנו, את המסרים להם היינו חשופים, ואת הציפיות של החברה מאתנו. אחרי שנאפשר לנקודת המבט שלנו להתרחב, נוכל לגלות צדדים נוספים בעצמנו שלא היינו ערים להם קודם. נוכל ללוות במבט את התנודתיות בחיינו, ואת הרגשות העוברים דרכנו.

"לפעמים אני עצוב ולפעמים – שמח. לפעמים אני זוכר ולפעמים – שוכח. לפעמים אני שבע לפעמים – רעב, לפעמים אני כועס ולפעמים – אוהב. אֲבָל אֲנִי תָּמִיד נִשְׁאָר אֲנִי". כך בשִׁירָהּ הַמֻּכָּר שֶׁל דַּתְיָה בֶּן דּוֹר מִסִדְרַת הַטֶּלֶוִיזְיָה ´פַּרְפַּר נֶחְמָד´.

אסיים במילותיה של וירג'יניה סאטיר מהספר "פנים רבות לנו":

"עומד לרשותכם פרק חיים אחד ויחיד, והוא כולו שלכם. אתם האדריכלים. כל אדריכל בוחר להשתמש בחומרים שונים במקצת, וכל אחד מאתנו, יחיד מסוגו בעולם כולו, החומר לבניין.

ובכן דרך צלחה בהמשך מסע התגליות והגילוי העצמי של הפלא החבוי בכם.

אני מברכת אתכם ואת עצמי על ההחלטה להעז ולהתנסות בהתנסויות חדשות. עוד נשוב וניפגש באחד הימים" (סאטיר, פנים רבות לנו, 104)

רשימת מקורות

אהרני, ט. (2018). מהישרדות לאנרגיית חיים: המודל של וירג’יניה סאטיר בפנים חדשות. ישראל: ספרי ניב.

ברוך-חלפי, מרים. (2010) קולות הדוממים, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"

סאטיר, ו. (1989). פנים רבות לנו. תרגום: לוינסון, נ’. חיפה: הוצאת נורד

עמלי, צ. (2013). שלום ילד, שלום אדם- חווית הפרידה ושיח הפרידה בחיים ובקשר טיפולי. הרצאה באגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית. יום עיון בנושא פרידות. 5.5.2013, מכון מופת, תל-אביב

פולדר, ס. (2016). ערות בחיי היום-יום, הוצאת פרדס.

פוקס, א. (2006). הפרישה כפרשת דרכים. ירושלים: הוצאת כרמל.

קורנפלד, ג'ק. אין זמן טוב מההווה. הוצאת מודן.

שפריר, ר. (2010). איש לומד לעוף. הוצאת אלבטרוס

.White, M. (2007). Maps of narrative practice. New York: W. W. Norton and Company LtdKeisari, S., Yaniv, D.,

Palgi, Y., & Gesser-Edelsburg, A. (2018). Conducting playback theatre with older adults: A therapist’s perspective. The Arts in Psychotherapy, 60, 72-81.

מי שמעונין לקבל את יתר המצגת או את דפי ההתנסות מתוך הסדנאות, מוזמן ליצור קשר, ואשלח.

(כלים מעשיים מתכנית "מ.ג.ן: מודעות, גוף, נפש" חלק ג'. המשך לריבוי הפנים שבנו ולסדנאות חוסן המתמקדות בכלים לעדכון מפת הדרכים האישית). 

להלן מקורות השראה – סדנאות מ.ג.ן Embodiied Presence  שאפשר לשלב בסדנאות חוסן בימים אלה של חירום מתמשך (אוקטובר- דצמבר 2023).