תפקידו של הביטחון בהתקשרות ביכולת הפרט לווסת את רגשותיו, מהווה אחד מעמודי התווך של תיאורית ההתקשרות (Mikulincer & Shaver, 2016). מאמר זה דן בהמשגה התיאורטית של הקשר בין תפקוד מערכת ההתקשרות לבין ויסות רגשות ובממצאי מחקרים המעידים על הביטחון בהתקשרות כמשאב במצבים של דחק רגשי.
היכולת לויסות רגשי מתפתחת, לפי ג'ון בולבי (Bowlby ,1973,1980), אבי תיאורית ההתקשרות, תוך התנסויות עם דמויות משמעותיות, שאחד מתפקידיהן החשובים החל משלב הינקות הוא הענקת הגנה וויסות רגשותיו של הילד, שעדיין אינו בשל דיו כדי לעשות זאת בכוחות עצמו. נוכחות מכווננת ומכילה של דמות ההתקשרות, בחודשים הראשונים של החיים אך גם לאחר מכן, חיונית לצורך וויסות של רמת העוררות (כולל מחזורי שינה- ערות) והכלת חוויות רגשיות קשות. נוכחות זו מאפשרת לילד להגיע למצבים פנימיים של איזון, רוגע ורווחה נפשית (Brazelton, 1975; Schore, 2001 ;Fonagy, Gergely, Jurist & Target, 2002; van IJzendoorn, 1995).
הפנמה של דמות התקשרות זמינה ורגישה, הקשובה לצרכי הילד ומפענחת את איתותיו, תורמת במהלך ההתפתחות לעיצוב הדרגתי של ייצוגים מנטאליים בטוחים (security-based representations) של האחר ושל העצמי, המשמשים מנגנון פנימי לויסות מצוקה לאורך החיים (Mikulincer & Shaver, 2004). פעילות מערכת ההתקשרות משפיעה על האופן בו אדם חווה רגשות ומבטא רגשות במערכות יחסים לאורך החיים. תפקוד אופטימאלי של מערכת ההתקשרות מאפשר לאדם הבוגר לגייס מקורות פנימיים או חיצוניים של ביטחון בכדי להרגיע את עצמו במצבי עוררות בלתי נעימים ולחזור לאיזון בדרך המשחררת אותו לפעילות בתחומים אחרים בחייו (Mikulincer & Shaver, 2016).
ויסות רגשי ותפקוד מערכת ההתקשרות-המשגה תיאורטית
כיצד מופעלת מערכת ההתקשרות בבגרות? תרומה משמעותית להבנת הדינאמיקה של התהליכים הכרוכים בויסות מצוקה ושל תפקוד מערכת ההתקשרות בבגרות התקבלה על ידי המודל, שגובש על ידי מיקולינסר ושייבר (Mikulincer & Shaver, 1993).
מודל זה עושה אינטגרציה בין מחקרים של תיאורית ההתקשרות בהתבסס על ניסוחיו התיאורטיים של בולבי (1969/1982) לבין מחקרים עדכניים ומודלים מאוחרים יותר שפותחו על ידי חוקרים כגון Mary Main (1990) , (Ainsworth (1991) ו- Fraley and Shaver(2000) . המודל מדגיש את תפקידם החשוב של ייצוגי ההתקשרות המופנמים בהתמודדות הפרט עם מצוקה בחייו ומסביר הן את ההבדלים בין אנשים בטוחים לאנשים שאינם בטוחים בהתמודדות במצבי דחק ומשבר, והן את ההבדלים בויסות הרגשי בין בעלי הסגנונות השונים של התקשרות שאינה בטוחה – החרדים בהתקשרות מחד והנמנעים בהתקשרות מאידך.
המודל שהוצע על ידי מיקולינסר ושבר ( Mikulincer and Shaver, 2003) מתאר דינאמיקה בעלת שלושה שלבים של תהליכי ויסות: השלב הראשון מתייחס לניטור ולהערכת מצבי איום הגורמים להפעלת מערכת ההתקשרות. מערכת ההתקשרות מופעלת כאשר אירוע פנימי או חיצוני נתפס באופן סובייקטיבי ע"י האדם כמאיים. הפעלת מערכת ההתקשרות גורמת לאדם לפנות לדמויות התקשרות או לייצוגים מופנמים שלהם, בכדי ליצור קרבה מוחשית או סימבולית לדמויות הללו, קרבה שתסייע בהפחתת המצוקה ושמירה על שווי המשקל האישי. השלב השני, כרוך בניטור והערכת של מידת הנגישות של דמויות ההתקשרות, הממשיות או הסימבוליות. שלב זה אחראי להבדלים בין אישיים בתחושת הביטחון הפנימי והתפתחותן של מה שמכונה אסטרטגיות המבוססת על ביטחון ( Security- Based Strategies of Affect Regulation ).
אסטרטגיות ויסות רגשי, המבוססות על ביטחון בהתקשרות, משלבות ידע מוצהר (דקלרטיבי) על ויסות רגשי (אמונות אופטימיות לגבי ניהול מצוקה, אמונה שהמצוקה הפיכה וניתנת לפיתרון), וידע תהליכי (פרוצדורלי) על תהליכי ויסות מצוקה (זיהוי רצף הפעילויות ותכנון צעדים מעשיים, לנקוט בהם בכדי לווסת את המצוקה ולחפש תמיכה), על העצמי (תפיסת מסוגלות עצמית, אמונה ביכולת לווסת רגשות שליליים ולהתמודד עם איומים) ועל האחר (תפיסתו כנגיש, מכוונן, מגיב ובעל רצון לסייע לויסות מצוקה).
הייצוגים המנטאליים של האני ושל האחר מתגבשים, כאמור לעיל, על בסיס הפנמה של התנסויות ממשיות באינטראקציה של האדם עם אחרים משמעותיים, כמו-כן הן מכוונות את הציפיות אותן מביא הפרט לאינטראקציות בהווה. הפנמה זו עוברת הבנייה לכדי סכמה קוגניטיבית פעילה, שתוארה ע"י Waters, Robrigues and Ridgeway (1998) כתסריט פרוטוטיפי מופנם של הפרט לגבי מערכות יחסים משמעותיות. התסריט כולל ( Mikulincer and Shaver 2001) סדרת משפטי "אם-אז" (if – then) . התסריט של בסיס בטוח כולל משפטים כמו: "אם אני במצוקה, אני יכול לבקש עזרה מאחר משמעותי; סביר שהוא יהיה נגיש ותומך; כתוצאה מהקרבה אליו אחוש הקלה ונוחות; כך אוכל לחזור ולהמשיך בפעילויות אחרות". תסריט המנפיק חוויה של בסיס בטוח מתחיל בחשיפה למצב דחק או דריכות עקב איום פוטנציאלי. חשיפה זו מובילה להפסקת פעילויות של מערכות אחרות ולריכוז מאמצים בחיפוש אחר קירבתו של אחר משמעותי המספק תמיכה, הרגעה או הכוונה. בתסריט של בסיס בטוח, נתפס האחר המשמעותי כנגיש וקשוב והפנייה אליו (ולעיתים גם עצם האפשרות לפנות אליו) מסייעת בויסות המצוקה ותורמת להשגת שיווי המשקל ולקידום הרווחה. לאחר התפוגגות המצוקה, חוזר האדם ומחדש את פעילויותיו האחרות מתוך ביטחון שאם תתעורר שוב מצוקה, יוכל לחזור על התסריט.
במצב של כשל בויסות הרגשי ובהשגת תחושת הביטחון, לעומת זאת, מגויסות אסטרטגיות חלופיות, המכונות על פי (1996) Main אסטרטגיות התקשרות משניות (Secondary Attachment Strategies). אסטרטגיות אלה מכוונות לויסות הפעלת מערכת ההתקשרות, בין אם על ידי הגברת פעילותה ובין אם על ידי צמצום פעילותה. אסטרטגיות אלו כוללות אסטרטגיות של הפעלת יתר (היפר-אקטיבציה) ואסטרטגיות של תת הפעלה (דה-אקטיבציה), שגיוסן מוסבר על ידי המרכיב השלישי במודל של Mikulincer and Shaver (2003) ותלוי בתפיסת הערך ומידת היעילות של חיפוש הקרבה. אסטרטגיות אלה באות לביטוי בדפוסים שונים של ניהול מצוקה (Cassidy & Kobak, 1988; Magai, 1999; Mikulincer & Shaver, 2003; Shaver & Mikulincer, 2002; Sroufe, 1996.): כשמופעלות אסטרטגיות של הפעלת יתר (Hyper-activation), כפי שקורה אצל בעלי סגנון ההתקשרות החרד, קיימת נטייה להגזמה בהערכת האיום, חיפוש קדחתני אחר מקורות הגנה, דריכות יתר לגבי האפשרות של דחייה או פרידה ומיקוד יתר בביטויים רגשיים שליליים של מצוקה (Shaver & Mikulincer, 2002) . הפעלה מוגברת של מערכת ההתקשרות, לפי Mikulincer and Shaver(2002), כרוכה במסלולי הפעלה (excitatory pathways) המגבירים את הניטור של איומים פוטנציאליים לעצמי ואת ההתמקדות על חוסר זמינותם של אחרים. הפעלת היתר של מערכת ההתקשרות מובילה להסלמה של המצוקה בתגובה לאירועים מאיימים ולהעצמה של רגשות כגון תסכול, אכזבה, חרדה, עצב וכעס עד לכדי הצפה רגשית (Mikulincer & Shaver, 2003).
תת-הפעלה (De-activation) של מערכת ההתקשרות מובילה, לעומת זאת, לנטייה להכחשת צרכי ההתקשרות (Mikulincer & Shaver, 2003). האסטרטגיות של תת-ההפעלה, המאפיינות את בעלי הסגנון הנמנע, יכולות לכלול הכחשה של צרכי התקשרות והישענות עצמית קיצונית (Mikulincer & Shaver, 2003). במישור הבין-אישי מתבטאת האסטרטגיה של תת-ההפעלה בהימנעות מקרבה וממעורבות רגשית בקשר קרוב ( (Mikulincer & Shaver, 2003. במישור התוך-אישי יכולה תת ההפעלה לבוא לביטוי בחסימה רגשית, הדחקת זיכרונות רגשיים, חוסר פתיחות בפני מידע חדש מבחוץ וחוסר מודעות ונגישות לחוויות פנימיות (Mikulincer & Shaver, 2007). לפיכך מסבירות האסטרטגיות של הפעלת-יתר ותת-הפעלה את ההבדלים בדרך בה מווסתים אנשים נמנעים לעומת אנשים חרדים בהתקשרות את המצוקה ואת האופנים מתמודדים עם מצבי דחק. את העדויות האמפיריות לקיומם של ההבדלים בין בעלי דפוסי ההתמודדות השונים בהתמודדות במצבי דחק נסקור בפרק הבא של סקירת הספרות.
התקשרות בטוחה כמשאב במצבי דחק– ממצאי מחקרים
ממצאי המחקרים מעניקים תמיכה אמפירית לטענה, שהתקשרות בטוחה מהווה משאב מגן בהתמודדות במצבי סטרס הן במצבי שגרה והן בעתות חירום (ראה סקירה ב-Mikulincer & Shaver, 2007).
כך נמצא שבעלי סגנון התקשרות בטוח בהשוואה לחסרי ביטחון בהתקשרות נוטים לשמור על אופטימיות ותקווה גם במצבים קשים (;Mikulincer & Florian, 2001 (Heinonen, Raikkonen, Keltikangas-Jarvinen, & Strandberg, 2004; Shorey Snyder, Yang, & Lewin, 2003), חשים פחות מאוימים על ידי מצבי סטרס (Mikulincer & Florian,1995), ורואים עצמם כשירים יותר להתמודדות (;Birnbaum, Orr, Mikulincer, & Florian, 1997; Mikulincer, Florian, & Weller, 1993 ;Collins & Allard, 2001 ; Brennan & Morris, 1997; Cooper, Shaver, & Collins, 1998,). הם משתמשים באסטרטגיות פעילות ואדפטיביות יותר של פתרון בעיות (Berant, Mikulincer, & Florian, 2001, Mikulincer & Florian, 1998) ובוטחים יותר במשאבי ההתמודדות ( coping resources) שלהם ( (Mayseless, 2004; Neria et al., 2001 ; Brack, Gay, & Matheny, 1993; Buelow, Lyddon & Johnson, 2002; Koopman et al., 2000; Myers & Vetere, 2002) ) . הפתיחות הקוגניטיבית, יכולות ההרגעה העצמית וההערכה העצמית החיובית והיציבה של בעלי ההתקשרות הבטוחה מאפשרות להם שמירה על איזון, גמישות תגובה וכושר הסתגלות לתנאים משתנים (Mikulincer & Arad, 1999 ; Green & Campell, 2000; Green-;Hennessy & Reis, 1998; Bartholomew & Horowitz, 1991; Mickelson, Kessler, & Shaver, 1997 ).
בנוסף לייצוגים החיוביים של העצמי עומדים לרשות בעלי סגנון ההתקשרות הבטוח, בהשוואה לבעלי התקשרות שאינה בטוחה, גם ייצוגים חיוביים יותר של האחר ((Mikulincer,2004. בעלי התקשרות בטוחה נוטים, באופן כללי, לתת אמון באחרים ולהעריך באופן חיובי יותר את זמינותם של מקורות התמיכה בעתות מצוקה (Collins & Read, 1990; Hazan & Shaver, 1987) הם מפגינים נכונות רבה יותר לבקש עזרה ולפנות לתמיכה, מפיקים תועלת רבה יותר מתמיכה זו, ומעריכים אותה באופן חיובי יותר (;Davis, Morris, & Kraus, 1998; Collins, 1996 ; Ognibene & Collins, 1998 ;Florian, Mikulincer, & Bucholtz, 1995; Collins & Feeney, 2000).
על ההתמודדות הקונסטרוקטיבית של בעלי ביטחון בהתקשרות אפשר גם ללמוד ממחקרים רבים שבחנו את ההסתגלות במגוון של מצבי מעבר נורמטיביים ובמצבי דחק שונים, הכוללים מעברים התפתחותיים כגון: הריון ומעבר להורות ((Mikulincer & Florian, 1998, התמודדות עם ילד עם מום לב ((congenital heart disease (Berant, Mikulincer & Florian, 2001), התמודדות עם גירושין (Birenbaum, Orr, Mikulincer & Florian, 2001), טיפול פוריות (Shalev, 1997 Mikulincer, Levy-Shiff, Horesh, Maovich &) וטירונות קרבית (Mikulincer & Florian,1995) . כמו-כן, נמצא קשר חיובי בין התקשרות בטוחה ובין הסתגלות לאובדן אדם יקר (Mikulincer & Florian, 1996;Wayment & Vierthaler, 2002). מחקרים אלה מספקים הוכחה נוספת להשפעתה המחסנת של התקשרות בטוחה במצבי משבר (Kobak & Sceery, 1988) .
התקשרות לא בטוחה, לעומת זאת, מהווה, לפי המחקרים, גורם סיכון המשמש מצע נוח להתפתחות קשיי הסתגלות ומגוון של הפרעות פסיכיאטריות לאורך החיים (ראה סקירה ב- Mikulincer & Shaver, 2007). חוסר יכולתם של בעלי התקשרות לא בטוחה לווסת את רגשותיהם מוביל להעצמה של רגשות שליליים ולהיווצרותם של קשיי הסתגלות. הכשל בויסות העצמי יכול להיות בסיס להתנסויות חוזרות בתסכול, כשלון ואכזבה בקשרים קרובים ובלימודים. התנסויות אלה מהוות בסיס להתעוררות של ספקות עצמיים,ירידה בתפיסות של מסוגלות עצמית ((self efficacy ולאי שביעות רצון כללית בתחומי החיים השונים. בהעדר היכולת לגייס מקורות חיצוניים או משאבים פנימיים של ביטחון בהתקשרות הם עלולים למצוא עצמם לכודים במעגל קסמים, הכרוך בהסלמת המצוקה (Mikulincer & Shaver, 2007). אכן נמצא קשר בין חוסר ביטחון בהתקשרות לבין צבירת התנסויות של תסכול, מצוקה ואי שביעות רצון בקשרים בין אישיים ((Feeney et al, ובין חוסר ביטחון בהתקשרות לבין שחיקה במסגרות של עבודה (Krausz, Bizman, & Braslavsky, 2001; Pines, 2004; Schirmer & Lopez, 2001; Skovholt, Grier, & Hanson, 2001). גוף נרחב של מחקרים מצביע על הקשר בין סגנון התקשרות לא בטוח לבין הפרעות פסיכיאטריות כגון: דיכאון (Petter, West, Mahoney & Keller, 1993 ), סומטיזציה (Stuart & Noyes, 1999, הפרעות אכילה, אלכוהוליזם או שימוש בסמים (,Brennan & Shaver, 1995; Evans & Magai, 1999; McNally et al., 2003;Wertheim, 1998, 2005; Saltzman, 1997; Sharpe et al., 1998) הפרעות התנהגות (Levinson & Fonagy (2004) ) הפרעות אישיות (Bender, Farber, & Geller, 2001; Bogaerts et al., 2005; Fossati et al., 2003a; Nakash-Eisikovits, Dutra, & Westen, (2005) ומגוון סימפטומים נוספים (Cooper, Shaver & Meyer & Pilkonis, 2005; Collins, 1998 ;Brennan & Shaver ,1995;).
התקשרות בטוחה, מנטליזציה והיכולת לויסות רגשי
היכולת לזהות מצבים רגשיים של עצמנו ושל אחרים, להבין את אלה ולעקוב אחרי תנודות בהלכי הרוח מהווה מרכיב חשוב בויסות הרגשי. אנשים עם ביטחון בהתקשרות נמצאו, במחקרים רבים, כמסוגלים להיות במגע עם עולמם הפנימי ולבטא את רגשותיהם, בלי להזדקק להפעלת הגנות של הכחשה או הדחקה. הם מזהים בצורה טובה יותר מצבים פנימיים של עוררות רגשית, אינם חוששים להודות ברגשות שליליים, פתוחים יותר לזיכרונות רגשיים ומוצאים דרכים לבטא עצמם ולשחרר את המצוקה שלהם בצורה המותאמת למציאות. במצבי דחק, הם מסוגלים לנסות להבין את מקורות החרדה והמתח ולהעלות הסברים אפשריים להתעוררותה. מיומנויות אלה תורמות לחיזוק חוסנם במצבי דחק.
פונגי ושות' (2000 , Fonagy, Gergely, Jurist & Target) מייחסים את התהליכים אלה של ויסות עצמי, המתפתחים באינטראקציה עם דמויות ההתקשרות, ליכולת למנטליזציה ("עיבוד רגשי מנטאלי") המתפתחת תוך כדי התקשורת הרגשית, בהקשר בטחון בהתקשרות. תקשורת רגשית זו סוללת את הדרך להתפתחות של ייצוג של רגשות אצל הפעוט. הדמות המטפלת הזמינה וקשובה לרגשותיו של הפעוט, מסמלת לו ש"מה" שהוא רואה הינו השתקפות של רגשותיו ולא של רגשות הדמות המטפלת. שיקוף זה מאפשר לו לערוך אבחנה בין מה ש"אני מרגיש" לבין "מה שהאחר מרגיש". התקשרות בטוחה תורמת לא רק לפתיחות לחקירה (אקספלורציה) של העולם החיצון, כי אם לפתיחות לחקירה של העולם הפנימי- של ה-mind שלי ושל האחר.
היכולת לוויסות רגשות, על פי גישה זו, מושתתת על יכולת המנטליזציה, קרי על היכולת להרהר על משמעותה של ההתנהגות של האדם עצמו ושל אחרים במונחים של מצבים מנטליים, כמו: רגשות, עמדות, אמונות, ידע, כוונות, דמיון, שאיפות ותכניות (Fonagy et al, 2002). כדוגמאות למנטליזציה אפשר, למשל, לציין את התהייה שיכולה להיות לאדם לגבי המניעים להתנהגותו ("מדוע עשיתי את זה?") או להתנהגות של אדם אחר ("מדוע הוא עשה את זה?"), הבנת תגובותיו הרגשיות ("למה אני פגיע כל כך כרגע?") ושל השפעת התנהגותו על רגשות הזולת ("האם הוא נעלב כאשר אמרתי לו ש…?"). יכולת זו היא אחד מהמרכיבים החשובים של חוסן נפשי, המאפשרת לפרט להגיב במצבים שונים בדרכים גמישות, לשקול תגובות חלופיות ולבחור מתוכן את התגובה המתאימה ולא בהכרח האוטומטית, אלא זו שנבחרה מתוך שיקול דעת המותאם למציאות העכשווית.
ממחקרים רבים עולות עדויות לכך שביטחון בהתקשרות תורם לאמונה ביכולת לווסת מצבי רוח קשים ( Creasey, Kershaw, & Boston, 1999; Creasey & Ladd, 2004; Moller, McCarthy, & Fouladi, 2002 ). היבט נוסף לעניין החוסן של בעלי ביטחון בהתקשרות, הינו יכולתם לגייס רגשות חיוביים גם בעיצומם של מצבי דחק Pietromonaco & Barrett 1997); Mikulincer & Shaver, 2007). היכולת להרגיש רגשות חיוביים במצבים של קונפליקט כמו גם במצבי חיים קשים נמצאה, במחקרים רבים שנערכו בשנים האחרונות, כבעלת חשיבות מכרעת להתמודדות, הפחתת מצוקה ומיתון הפגיעות להשלכות ההרסניות שעלולות להיות לדחק (Bonanno, 2004; Fredrickson, 2001; Zautra, Smith, Affleck, & Tennen, 2001)).
מעבר להבדלים בין אנשים בטוחים לאנשים שאינם בטוחים בויסות הרגשי והתמודדות עם מצבי דחק, אפיינו, כאמור לעיל, Mikulincer and Shaver ((2003 גם הבדלים איכותיים בויסות הרגשי בין סוגים שונים של אנשים שאינם בטוחים – חרדים מחד והנמנעים מאידך.
מן המחקר עולה כי אצל הנמנעים קיים קושי בהעלאת זיכרונות רגשיים ואילו אצל החרדים צפים ועולים זיכרונות אלה במהירות גבוהה יחסית ובאופן הגורם, לא אחת, להצפה רגשית (Mikulincer & Shaver, 2002). כמו-כן, נמצא שלנמנעים אין קושי לדכא מחשבות כואבות על פרידות ואילו אצל החרדים נמצא מגוון של סימנים פיסיולוגיים המעידים על עוררות מוגברת בזמן ניסיון לדכא מחשבות כואבות (Fraser & Shaver, 1997).
אנשים בעלי התקשרות חרדה נוטים להגזים בהערכת האיום במצבי דחק, מטילים ספק ביכולתם להתמודד עם המצב ומגייסים אסטרטגיות של התמודדות הממוקדת ברגש (emotion focused coping, הידועות כמעצימות את המצוקה. הנבדקים הנמנעים, לעומת זאת, נוטים לסמוך על אסטרטגיות של ריחוק, נסיגה וצמצום המגע עם מקור הסטרס . הם נוטים לרסן ביטויי רגש ומכחישים רגשות שליליים. במדדים של דיווח עצמי, נוטים הנמנעים לדווח על רמה מצוקה נמוכה יותר. לעומת זאת, בבדיקות שאינן מסתמכות על דיווח עצמי, כגון מבחני השלכה או מחקרים שבדקו זמן ביצוע בהחלטה לקסיקלית, ניתן לראות אצלם עדויות למצוקה לה התכחשו בדיווח העצמי (Mikulincer, Florian, & Tolmacz, 1990; Berant, Mikulincer, & Florian, 2001; Berant, Mikulincer, Shaver, & Segal, 2005). עוררות פיזיולוגית מוגברת נמצאה בקרב אנשים נמנעים בעת העלאת זיכרונות ילדות (Dozier & Kobak, 1992; Roisman, Tsai, & Chiang, 2004) . בשלושה מחקרי מעבדה נמצאה עוררות פיזיולוגית מוגברת במצבים של סטרס (Diamond, Hicks, & Otter-Henderson, 2006; Kim, 2006; Maunder et (al., (2006 ובמחקרם של Sonny-Borgstrom & Jonsson (2004 ) נמצאה עדות נוספת לניסיונות ההגנתיים של הנבדקים הנמנעים לחסום את הגישה הקוגניטיבית ואת ההבעה של רגשות שליליים. יש לציין שהמחקרים מעידים שבמצבים של עומס קוגניטיבי או דחק גבוה קורסות אותן ההגנות של הנבדקים הנמנעים, שבמצבים של דחק קל מתפקדות באופן המצמצם את ההבדלים במדדי המצוקה ביניהם לבין הבטוחים בהתקשרות (Mikulincer, Dolev & Shaver ,2004; Berant, Mikulincer, & Florian, 2001).
התקשרות ודחק פוסט-טראומטי
בשנים האחרונות נערכו מחקרים רבים המצביעים על תפקידה של מערכת ההתקשרות בהתמודדות עם אירועים טראומתיים. ממחקרים אלה, עולה שהתקשרות בטוחה מהווה מעין "בולם זעזועים" שעשוי למתן התפתחות התסמונת הפוסט-טראומטית (Mikulincer, Horesh & Shaver,2006). במחקר חלוץ שנערך בכיוון זה בעת מלחמת המפרץ, נמצא כי בעלי סגנון התקשרות בטוח דיווחו על רמות נמוכות של מצוקה פוסט-טראומטית ועל התמודדות עם הדחק באמצעות חיפוש וקבלת תמיכה רגשית ואינסטרומנטלית מאחרים(Mikulincer et el, 1993). סדרה של מחקרים מאוחרים יותר אף היא מספקת עדויות לכך שתפקוד אופטימלי של מערכת ההתקשרות מאפשרת לאדם להרגיש בטוח ומוגן ולכן תפחית את הסיכויים שיפתח תסמונת של דחק פוסט-טראומטי ( Mikulincer, Horesh & Shaver,2006).
המחקרים גם מצביעים על העובדה שהתקשרות לא בטוחה מגבירה את רמת הסיכון להתפתחות התסמונת הפוסט-טראומטית– P.T.S.D ( (Mikulincer, Horesh & Shaver, 2006). עדות לכך התקבלה גם ממחקרים על אוכלוסיות הכוללות: מי שעברו התעללות בילדותם (Alexander et al., 1998; Muller, Sicoli, Muller & Lemieux, 2000; Muller, Sicoli, & Lemieux, 2000; Roche, Runtz, & Hunter, 1999; Shapiro & Levendosky, 1999; Twaite & Rodriguez-Srednicki, 2004 ) , נפגעי הלם קרב ((Dekel, Solomon, Ginzburg, & Neria, 2004 , אסירים פוליטיים משוחררים (Kanninen, Punamaki, & Qouta, 2003) ופדויי שבי (POWs) בארה"ב ובישראל (Dieperink, Leskela, Thuras, & Engdahl, 2001; Solomon, Ginzburg, ;Mikulincer, Neria, & Ohry 1998; Zakin, Solomon, & Neria, 2003).
מחקר אורך פרוספקטיבי שעקב אחר התגובות של אנשים שנחשפו להתקפת הטרור בניו יורק ב9/11 הראה שאנשים בעלי חרדה או הימנעות בהתקשרות (לפי בדיקות שנערכו 7 חודשים לאחר הפיגוע) דיווחו בבדיקות שנערכו כעבור 11 חודשים על סימפטומים רבים יותר של דחק פוסט-טראומטי. מדווחים של חברים ובני משפחה ניתן היה ללמוד גם על קשיי ההסתגלות של החרדים בהתקשרות. במסגרת מחקר אחר שנערך בישראל על התגובה לפיגועי טרור בעת האינתיפאדה נערך מעקב של 21 יום אחר תגובות של דחק בתגובה לחשיפה לפיגועי טרור. ממצאי המחקר מצביעים על התרומה הן של ביטחון תלוי הקשר (התמיכה ותחושת השייכות והחיבור לאחרים שהפרט חווה ביום נתון) והן של ביטחון בהתקשרות אישיותי, ועל האופן בו פועלים שני אלה יחדיו למיתון הסיכון להתפתחות דחק פוסט-טראומטי. ממצאים אלה, המבוססים על מחקרי שדה, קיבלו חיזוק בסדרה נוספת של מחקרי מעבדה בהם נערך תפעול הקשרי של ביטחון בהתקשרות ( Mikulincer, Horesh & Mikulincer & Shaver, 2007;Shaver, 2006)
מעבר להבדלים בהתמודדותם של בעלי ביטחון בהתקשרות לבין חסרי ביטחון בהתקשרות בהתמודדות עם אירועים טראומטוגניים ובסיכון להתפתחות הפרעה פוסט-טראומטית, מצביע המחקר גם על קשר דיפרנציאלי בין האסטרטגיות של היפר-אקטיבציה ודה-אקטיבציה של מערכת ההתקשרות לבין העוצמה והתדירות של שני סוגי תגובות פוסט-טראומטיות – סימפטומים חודרניים וסימפטומים של הימנעות (מיטרני, 2004; Mikulincer, 2004 ).
אסטרטגיות של הפעלת-יתר עלולות להוביל לרה-אקטיבציה של ההתנסות הטראומטית בצורה המגבירה את הסימפטומים החודרניים. אסטרטגיות של תת-הפעלה, לעומת זאת, עלולות להוביל את היחיד להכחשת הטראומה ולהימנעות מעימות (ישיר או סימבולי) עם תזכורות לטראומה ומכאן לנטייה לפיתוח סימפטומים כגון קהות חושים, צמצום, שכחה או ניתוק המאפיינים הימנעות פוסט-טראומטית. התגובות של שתי תת- קבוצות אלה פוגעות ביכולת העיבוד הרגשי של הטראומה ובכושר ההסתגלות לאחר אירועים טראומטוגניים ( Mikulincer, Horesh & Shaver ,2006) .
לסיכום, המחקרים שסוקרו במאמר זה חוזרים ומצביעים על התרומה של ביטחון בהתקשרות לויסות עצמי של רגשות קשים ועל התפקיד של ביטחון בהתקשרות כמשאב הממתן את ההשלכות השליליות של דחק במצבי חיים שונים. מושם דגש על חשיבות היכולת של מנטליזציה ביצירת ויסות רגשי בהקשר של יחסים בין אישיים. יכולת זו יכולה להיפגע אצל אנשים שחוו פגיעה משמעותית ביחסים בינאישיים, ולפיכך קושי במנטליזציה עשוי להיות אחד הגורמים להתפתחות פסיכופתולוגיה, הכרוכה בקושי בויסות רגשי ולקושי לוסת את המרחק הבין אישי ביחסי קרבה. תנודות רגשיות עזות, אימפולסיביות ותנודות קיצוניות ביחסים בין-אישיים הינם ביטויים אפשריים של הקריסה במנטליזציה. הרחבת היכולת למנטליזציה עשויה על כן לתרום הן ליציבות במערכות יחסים, הן ליכולת לבקש ולתת עזרה, והן ליכולת להתנהל אחרת במצבי דחק, כולל מצבים טעונים במישור הבין-אישי. את היכולת למנטליזציה אפשר להרחיב בתהליכים של טיפול, כשהמטפל מהווה בסיס בטוח המאפשר למטופל להביט אל נפשו, להבין את רגשותיו, להתבונן אחרת על ה"ריקוד" על הדינאמיקה ו"לופים" רגשיים חוזרים בקשריו עם אחרים, ולנסות דרכים חדשות בהן ניתן להתנהל, ובפרט במצבים טעונים רגשית. נוצר בטיפול מרחב המאפשר למטופל לבוא במגע עם צרכי ההתקשרות הבסיסיים שלו, לבטא אותם ולמצוא דרכים חדשות לווסת את עצמו ואת רגשותיו.
מעבר להיותה משאב מגן בעתות מצוקה, תורמת הנגישות לייצוגים הפנימיים של התקשרות בטוחה לטיפוח חוסן, בין היתר בזכות העשרת המאגר של מיומנויות ומשאבים אישיים, בהתאם למה שמכונה בספרות על ידי ברברה פרדריקסון ( Fredrickson ,2004) כמעגלים הולכים ומתרחבים של בנייה והתעשרות ( “broaden and build cycle" ). גמישות התגובה והיצירתיות המתלווה לתחושת הביטחון בהתקשרות כמו גם הפתיחות לחוויות חדשות הן במציאות החיצונית והן בעולמו הפנימי, מאפשרת למי שחווה ביטחון בהתקשרות, בין אם אישיותי (dispositional) בין אם הקשרי (contextual), לצבור התנסויות חיוביות ומשמעותיות המעלות את שביעות הרצון הכללית בתחומים השונים של החיים (Mikulincer & Shaver, 2016).
רשימת מקורות
לקבלת רשימת מקורות מעודכנת, אפשר לפנות במייל
