מהי דיפרנציאציה של העצמי, ולמה היא כל כך חשובה?

מושג הדיפרנציאציה של העצמי (Differentiation of Self, DoS) נטבע על ידי מארי בואן (Bowen, 1978), פסיכואנליטיקאי שהיה מחלוצי גישת הטיפול המשפחתי.

בואן שאל את המושג מעולם הביולוגיה. בטבע, כשתא חדש נולד מתא אם, הוא עובר תהליך של דיפרנציאציה – הוא הופך לייחודי ונפרד, אך עדיין שומר על יכולתו להיות חלק מהרקמה הגדולה יותר. על פי בואן, הדיפרנציאציה (נפרדות, מובחנות) של העצמי היא היכולת של אדם להיות קרוב ונפרד, דהיינו להחזיק בעמדה מובחנת ואותנטית בתוך מערכות יחסים משמעותיות.

המחקר בתחום זכה לתנופה בזכות אליזבט סקוברון ומירנה פרידנלנר  (Skowron & Friedlander, 1998) פיתחו שאלון אמפירי (ראה נספח) לבדיקת רמות הדיפרנציאציה והשלכותיה על תפקוד רגשי ובין-אישי. המודל הבין דורי של בואן משלב את נקודת הראות של הפרט והתהליכים הבינאישיים במשפחה. מושג הדיפרנציאציה כולל שני היבטים – 1. תוך-אישי 2. בין-אישי, כפי שנראה בהמשך.

הדיפרנציאציה התוך-אישית: איזון בין רגש לחשיבה

היבט מרכזי בדיפרנציאציה נוגע ליכולת להבחין בין רגשות למחשבות. בואן תיאר את האדם המובחן כמי שיכול לשמור על בהירות פנימית גם תחת לחץ רגשי: להרגיש אך לא להיות מוצף, לחשוב מבלי לנתק את עצמו מהחוויה הרגשית.

דמיינו את המוח שלנו כבית עם שני דיירים: הרגשות הראשוניים, ששוכנים בקומות התחתונות ומגיבים מיידית לכל איום או הזדמנות, וההגיון (החלק החושב, האינטלקטואלי ושואף להיות לוגי), שמתגורר בקומות העליונות ומנסה לראות את התמונה הגדולה.

כשאנחנו חווים נפרדות מטיבה, שני הדיירים האלה משתפים פעולה. הרגש נותן לנו מידע חשוב על מה שקורה ("משהו כאן לא בסדר"), וההגיון עוזר לנו להבין מה לעשות עם המידע הזה ("בואו נבדוק מה באמת קורה לפני שנגיב").

אבל כשהדיפרנציאציה שלנו נמוכה, אחד הדיירים לוקח שליטה מוחלטת על הבית. לפעמים האמוציה גוברת ואנחנו מוצפים ברגשות, מגיבים בחוזקה למצבים, נבהלים, בוכים או צועקים. לפעמים קורה ההפך – ההיגיון מנתק את החשמל מהקומות התחתונות, ואנחנו הופכים קרים ומנותקים, מתנהגים כמו מחשבים אנושיים.

הדיפרנציאציה הבין-אישית: המתח בין Togetherness ל־Individuality

ברובד הבין-אישי, דיפרנציאציה עוסקת במתח שבין הצורך בשייכות לבין הצורך באוטונומיה. בואן טען שכל מערכת יחסים משמעותית – זוגית, הורית או טיפולית – מתמודדת עם מתחים אלו.

מערכות יחסים נטולות מובחנות נוטות להתגלגל לשני קטבים:

1. התמזגות (fusion):  טשטוש גבולות בין העצמי לאחר. במצב זה, כל קונפליקט או ביטוי לשונות נתפס כאיום על עצם הקשר.
2. ניתוק רגשי (emotional cutoff):  התרחקות פיזית או רגשית כאמצעי להגן על העצמי מפגיעה או הצפה.

שני הקטבים הללו מונעים יצירת קשרים אינטימיים שיש בהם איזון בין ביטוי עצמי והכרה באחר.

דיפרנציאציה ויחסים במשפחה

דיפרנציאציה של עצמי וחווית ההורות: 

בשירו "על ילדים" מזהיר חליל ג'ובראן את הורים מפני רצונם לעצב את ילדם בדמותם.  השיר מבטא את הרעיון שהילד הוא ישות נפרדת, בעלת דרך ונשמה משלה – עיקרון ליבה בדיפרנציאציה של העצמי.

"ילדיכם אינם ילדיכם, אלא פרי געגועי החיים אל עצמם…"
– ג’ובראן פותח בהכרזה המערערת את הפנטזיה הלא-מודעת של בעלות על הילדים; הילד אינו הרחבה של ההורה אלא מימוש של חיים בפני עצמם.

"תנו לילדיכם את אהבתכם, אך לא את מחשבותיכם…"
– כאן מציג המשורר את העיקרון של תמיכה מתוך נפרדות במקום ללא שליטה או כפייה. מדובר בהורות שמכבדת את גבולות החשיבה וההוויה של הילד, ומקדמת את עצמאותו.

"נשמתם מסתופפת בבית המחר – שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם"
– המטאפורה הזו מתארת את פער הדורות ואת הצורך לקבל שהילדים שייכים לעולם שונה, עתידי, שאנחנו ההורים אולי לא נוכל להבין עד תום. זהו קול שקורא להורים לוותר על השליטה, על הפנטזיה שהילד יגשים את משאלותיהם הבלתי-ממומשות (""אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם, אך אל לכם לעשותם כמותכם").

"אתם הקשת ממנה כחיצי חיים, ילדיכם שלוחים…"
ההורה הוא קשת, הילד – החץ. דימוי זה מדגיש את החתירה לאיזונים בין אחיזה לשחרור.

שני קצוות חוסר הדיפרנציאציה: התמזגות מול ניתוק רגשי

שני הקצוות נובעים מחוסר יכולת לשאת מתח בין הצרכים המנוגדים של קשר ונפרדות, ופוגעים ביכולת להיות קרוב ונפרד.

הדיפרנציאציה לא מתרחשת בוואקום. היא נולדת במשפחה שלנו, מתפתחת ביחסים שלנו, ומשפיעה על כל תחום בחיינו.  המובחנות מתפתחת לאורך החיים, אך שורשיה המוקדמים נעוצים בדפוסי התקשרות  (attachment patterns)  שנוצרים עם הדמויות המטפלות הראשוניות (Lampis & Cataudella, 2019). היא עוברת מדור לדור.

העברה בין-דורית של דפוסים של חוסר מובחנות באה לידי ביטוי, לדוגמה, בכך שהורה מתקשה לשאת את הדיפרנציאציה של ילדו – את בחירותיו העצמאיות, דעותיו השונות או ריחוקו הרגשי. ככל שהורה מתייחס לילדו כשלוחה של עצמו, כך נוצרת “שלשלת” משפחתית של תגובתיות רגשית במקום חיבור מאפשר.

ממצאים מחקריים עדכניים

במחקרים עדכניים הודגמה תרומת הדיפרנציאציה של העצמי לרווחה נפשית, איכות קשרים אינטימיים וויסות רגשי. מחקריה של סקובורון ועמיתיה מצאו כי רמות דיפרנציאציה גבוהות מנבאות שביעות רצון זוגית מוגברת (Skowron, 2000) ותפקוד מיטבי במצבי לחץ  (Skowron et al., 2003). במחקר  אורך (longitudinal) עם זוגות נשואים, Peleg (2008) נמצא כי דיפרנציאציה תורמת ליציבות נישואין לאורך זמן. טיפוח הדיפרנציאציה של העצמי תורם להפחתת חרדה ומניעת דכאון (Brown & Errington, 2024; רבין ולנס, 2011).

ממצאים עדכניים מצביעים גם על הקשר בין דיפרנציאציה לבין הורות מותאמת, ויכולת גבוהה יותר לגלות אמפתיה ללא הזדהות יתר עם צרכי הילד, תוך שמירה על גבולות עצמי ברורים (Skowron & Dendy, 2004).

בהיבט הטיפולי, עבודתה של MacKay (2017) הדגימה כיצד דיפרנציאציה תורמת למניעת שחיקה ולטיפוח היכולת לנוכחות טיפולית ולחוסן בקרב מטפלים, תוך הפחתת שחיקה וטראומה משנית. העדר דיפרנציאציה עלול לתרום להידבקות רגשית Emotion Contagion, ולכן חשוב כל כך לפתח את היכולת להיות במגע מבלי להינגע– סקירה בפרדס, 2024; TO BE AFFECTED, NOT INFECTED).

יישום ביחסי הורים בוגרים וילדים בוגרים

התיאוריה של בואן שמה דגש על היחסים הבין דוריים,  ומציעה תובנות להבנת הקשר בין הורים בוגרים לילדים בוגרים בשלב היציאה מהבית ובשלבים מתקדמים יותר במעגל החיים האישי והמשפחתי.

תקופת הבגרות המוקדמת ובמיוחד שלב המעבר לחיים עצמאיים, מעלים אתגרים ייחודיים ביחסי הורים-ילדים. מצד אחד, ממשיכים להתקיים קשרים קרובים ותלותיים, ולעיתים אף כלכלית ולא רק רגשית. מצד שני, מתעורר צורך מובהק בנפרדות וגיבוש זהות מובחנת המאפשרת את החתירה לאיזונים מבחינת רמת המעורבות  (בשונה מהתערבות יתר או התערבבות).

היכולת לראות את הילד כמובחן, להכיר בזכותו לאוטונומיה רגשית ומעשית – גם אם זו אינה עולה בקנה אחד עם הציפיות – מהווה אתגר רגשי והתפתחותי משמעותי גם בשלבים מתקדמים יותר במעגל החיים. בהעדר דיפרנציאציה, צעירים עלולים לחוות תחושת חנק או לחילופין להתרחק בצורה קיצונית, תוך ניתוק רגשי כואב. כך גם ההורים – במיוחד אם לא עברו תהליך של דיפרנציאציה בעצמם – עלולים לחוות אובדן שליטה, דחייה או פגיעה נרקיסיסטית.

כאן מתגלה פרדוקס מרתק: ככל שההורה מצליח לפתח נפרדות בריאה יותר מהילד הבוגר, כך הילד דווקא נפתח יותר ומשתף יותר.

איך זה קורה?

כי כשהילד מרגיש שההורה לא מנסה "לתקן" אותו, להדריך אותו, או לחיות את חייו במקומו, הוא מרגיש בטוח יותר להיות אותנטי. נפרדות אומרת שההורה מבין שהוא לא אמת המידה למה "בסדר" או "לא בסדר" בחיי הילד. הראש של הילדים שלנו עובד אחרת מהראש שלנו, והם זקוקים למקום להיות עצמם. כשההורה לומד להקשיב בלי לתקן, להיות נוכח בלי לפתור, ולהימנע מלתת עצות לא מבוקשות, נוצר מרחב של אמון שמזמין שיתוף אמיתי.

הנפרדות הזו הופכת להיות קריטית במיוחד כשמגיעים מצבים עמוקים ומאתגרים. לפעמים ילדים בוגרים צריכים לבטא אכזבות מהילדות, לשאול "איפה הייתם כשהייתי זקוק לכם?". הורה עם יכולת דיפרנציאציה גבוהה יכול לשמוע את זה בלי לקרוס, להתגונן, או לנסות להצדיק. הוא יכול לשדר בבטחה: "אני כאן. אני רוצה לשמוע".

החרדה שמתעוררת בקרב הורים במצבים בהם הם חשופים לביקורת יכולה לדחוף אותם לנסות לשכנע את הילד שהוא טועה, לדרוש ממנו לאמץ  "את הגרסה האמיתית" או להאשים אותו בכפיות תודה. חרדה זו יכולה גם לגרום להורים לקרוס ולשקוע ברגשי אשמה והלקאה עצמית, שלא תורמת למערכת היחסים.

אבל למעשה, שיחות אלה, קשות ככל שתהיינה, הן הזדמנות זהב לחזק את הנפרדות, לפתח תקשורת פתוחה יותר, ולחזק את החוסן המשפחתי.

ככל שאנחנו מצליחים להגדיר את עצמנו ("זה מי שאני, אלו הגבולות שלי, אלו המגבלות והיתרונות שלי") בלי לנסות לשלוט על ההגדרה (של עצמנו או של אחרים), אנחנו יוצרים מרחב שבו כל אחד יכול לצמוח להיות עצמו.

למה זה כל כך חשוב?

כשאנחנו מבינים את המושג של דיפרנציאציה, אנחנו מתחילים לזהות דפוסים בחיינו שלא הבנו קודם, למשל:

• למה אני תמיד מרגיש חרדה כשהטלפון לא עונה? אולי בגלל שהדיפרנציאציה שלי נמוכה ואני זקוק לאישור תמידי שהאנשים שאני אוהב עדיין שם.
• למה אני מתקשה להגיד "לא" לבקשות גם כשאני עמוס? אולי בגלל שהעצמי המדומה שלי נבנה על בסיס של להיות תמיד זמין ונחמד.
• למה אני כועס כל כך כשבן הזוג שלי רוצה זמן לעצמו? אולי בגלל שאני מפרש את הצעדים שלו ליצירת מרחב בין אישי כנטישה שלי.

ההבנה הזו מסמנת התחלה של השינוי. כי כשאנחנו מזהים את הדפוסים, אנחנו יכולים להתחיל לשנות אותם. ואולי, לאט לאט, לחזק את היכולת שלנו להחזיק את המרכז (Hold the Center) שבתוכנו, ולסלול את הדרך ליחסים יותר מאוזנים, וחיים יותר אותנטיים.

סיכום: טיפוח דיפרנציאציה כמפתח לחוסן ולקשרים מיטיבים

המרחב הטיפולי מהווה קרקע פורייה לתרגול ולטיפוח דיפרנציאציה. ראשית, המטפל יכול לשמש מראה ומשאב באמצעות נוכחות מבוססת, רגישה ויציבה. נוכחות זו אינה מוצפת או מגיבה מתוך הזדהות יתר, אלא מאפשרת החזקה אמפתית מבלי לאבד את הגבולות בין העצמי לבין האחר. היכולת להיות עם עולמו הרגשי של הזולת מבלי להיבלע בו, מאפשרת שימוש בעצמי כמטפל ומהווה דוגמה חיה ליחסי Togetherness ו־Individuality.

טיפוח דיפרנציאציה במרחב הטיפולי מתרחש גם דרך הזמנה להתבוננות פנימית: להבחין מתי מופיעות תגובות רגשיות אוטומטיות – כמו בושה, אשמה או חרדה – במיוחד במפגש עם שונות או קונפליקט בין רצונות מנוגדים. המטופל לומד, בעזרת המטפל, לפרום את הסבך הרגשי הזה, להבחין בין רגש למחשבה, בין דחף לבין בחירה. תהליך זה מחזק את היכולת להיות נוכח בתוך סיטואציה טעונה, מבלי להיסחף אוטומטית לפעולה.

מטפורה יעילה לתאר את התהליך של מובחנות בין אישית היא רוכסן רגשי  – Emotional Zipper – אותו רכיב דמיוני שאנחנו יכולים לבחור מתי לפתוח או לסגור. לפעמים נרצה לקרב אותנו רגשית, לפתוח את ה"רוכסן" ולהיות זמינים לחיבור אינטימי; ופעמים נרצה לשמר גבול רגשי שיגן על האוטונומיה שלנו. בטיפול, מתאפשר לתרגל את היכולת לשחק עם הרוכסן הזה באופן גמיש וקשוב, בהתאם להקשר ולצורך.

מעבר לכך, הטיפול עוסק בהדרגה גם בתרגול היכולת כיצד לתרגל קשב לעצמי ולאחר מבלי לבטל או למחוק את אחד מהם.  התרגול של מיומנויות הקשבה והיכולת לנוע בין נקודות ראות שונות מעמיק הדיפרנציאציה כעמדה קיומית, גמישה ומכוונת יחסים, וכתשתית איתנה לחוסן אישי ומשפחתי.

"דיפרנציאציה של העצמי היא דרך להיות במגע עם הבעיה, אך לא חלק ממנה.
על המטפל לעבור בעצמו את החוויה של היותו עצמי מובחן בתוך הזירה הרגשית של משפחתו, לפני שיוכל ליישם זאת בעבודתו הקלינית".
                                                                                        — ד"ר מאריי בואן

הדרך לדיפרנציאציה אינה קלה.  זו דורשת מאיתנו לעמוד על האמת שלנו גם כשזה לא פופולרי, לשמור על תקשורת פתוחה גם כשיש קונפליקט, ולהכיר את עצמנו גם כשזה לא נוח.  לא פשוט לשמור על הקשבה ולב פתוח מתוך נוכחות פנימית יציבה. בימינו – בעולם רווי רעשים ונטייה לקיטוב  – זה בהחלט מאתגר,  אבל זוהי מתנה רבת ערך שאנחנו יכולים לתת לעצמנו ולאנשים שאנחנו אוהבים – לאפשר להם להיות עצמם, ולהיות באמת עצמנו בתוך הקשר איתם.

מקורות

סקאורון, א. (2011). התפתחות המחקרים בנושא דיפרנציאציה. בתוך ק. רבין וע. לנס (עורכים), הדיפרנציאציה של העצמי (עמ' 102-133). אבן יהודה: הוצאת אמציה

פלג, א'. (2011). דיפרנציאציה וחרדה: האם התיאוריה של בואן תקפה?. בתוך ק. רבין וע. לנס (עורכות), הדיפרנציאציה של העצמי (עמ' 225–251). אבן יהודה: הוצאת אמציה

Bowen, M. (1978). Family therapy in clinical practice. New York: Jason Aronson.

Brown, J., & Errington, L. (2024). Bowen family systems theory and practice: Illustration and critique revisited. Australian and New Zealand Journal of Family Therapy, 45(2), 135–155.

Kerr, M. E., & Bowen, M. (1988). Family evaluation: An approach based on Bowen theory. New York: Norton.

Lampis, J., & Cataudella, S. (2019). Adult attachment and differentiation of self-constructs: A possible dialogue? Contemporary Family Therapy: An International Journal, 41(3), 227–235.

MacKay, L. M. (2017). Differentiation of self: Enhancing therapist resilience when working with relational trauma. Australian and New Zealand Journal of Family Therapy, 38(4), 637–656.

Peleg, O. (2008). The relation between differentiation of self and marital satisfaction: What can be learned from married people over the course of life? The American Journal of Family Therapy, 36(5), 388–401.

Schnarch, D. M. (1997). Passionate marriage: Sex, love, and intimacy in emotionally committed relationships. New York: W.W. Norton.

Skowron, E. A. (2000). The role of differentiation of self in marital adjustment. Journal of Counseling Psychology, 47(2), 229–237.

Skowron, E. A., & Dendy, A. K. (2004). Differentiation of self and attachment in adulthood: Relational correlates of effortful control. Contemporary Family Therapy, 26(3), 337–357.

Skowron, E. A., & Friedlander, M. L. (1998). The differentiation of self inventory: Development and initial validation. Journal of Counseling Psychology, 45(3), 235–246.

Skowron, E. A., Holmes, S. E., & Sabatelli, R. M. (2003). Deconstructing differentiation: Self regulation, interdependent relating, and well-being in adulthood. Contemporary Family Therapy: An International Journal, 25(1), 111–129.

The differentiation of self inventory – נספח – השאלון להערכת דיפרנציאציה של העצמי

להלן היגדים הנוגעים למחשבות ורגשות לגבי עצמך ולגבי מערכות יחסים שלך עם אחרים.

1. 1. 1. 1. • אנשים מציינים שאני רגיש יתר על המידה.
            • יש לי קושי לבטא את רגשותי לאנשים שיקרים לי.
            • לעיתים קרובות אני מרגיש מרוסן בסביבת משפחתי.
            • אני נוטה להשאר די רגוע אפילו תחת לחץ או מתח.
            • אני נוטה לרכך קונפליקטים בין שני אנשים שאכפת לי מהם.
            • כשמישהו קרוב אלי מאכזב אותי, אני נסוג ממנו למשך זמן.
            • לא משנה מה יתרחש בחיים, אני יודע שאני לעולם לא אאבד את התחושה של מי אני.
            • אני נוטה להתרחק כאשר אנשים מתקרבים אלי יותר מידי.
            • אומרים עלי (או יכולים לאמר) שאני עדיין קשור מאוד להורי.
            • לא הייתי רוצה להיות כל כך רגשן.
            • אני בדרך כלל לא משנה את ההתנהגות שלי בכדי לרצות מישהו אחר.
            • בן/בת זוגי לא היה מסוגל לסבול שאבטא את רגשותי האמיתיים לגבי נושאים מסויימים.
            • בכל פעם שיש בעיה במערכת היחסים שלי, אני משתוקק לפתור אותה מיד.
            • לעיתים רגשותי לא מאפשרים לי לחשוב בצורה צלולה.
            • כאשר אני מתווכח עם מישהו, אני מסוגל להפריד את מחשבותי בנוגע לעניין מרגשותי כלפי האדם.
            • אני לעיתים קרובות מרגיש אי נוחות כאשר מתקרבים אלי יותר מידי.
            • חשוב לי לשמור על קשר עם הוריי באופן קבוע.
            • לעיתים אני מרגיש כאילו אני נוסע ברכבת הרים אמוציונאלית.
            • אין טעם להתעצב לגבי דברים שאני לא יכול לשנות.
            • אני דואג כי העצמאות שלי תאבד/נאבדת במערכת יחסים אינטימית.
            • אני יותר מידי רגיש לביקורת.
            • כאשר בן/בת זוגי נעדר/ת לתקופה ארוכה מדי, אני מרגיש שחלק ממני חסר.
            • אני בהחלט מקבל את עצמי.
            • לעיתים קרובות אני מרגיש שבן/ת זוגי רוצה ממני יותר מידי.
            • אני משתדל לעמוד בציפיותיהם של הורי.
            • אם יש לי ויכוח עם בן/ת זוגי, אני נוטה לחשוב על זה במשך כל היום.
            • אני מסוגל להגיד לא לאחרים, אפילו אם אני מרגיש שלוחצים עלי.
            • כאשר אחת ממערכות היחסים שלי נהיית מאוד אינטנסיבית, אני מרגיש/ה דחף לברוח ממנה.
            • ויכוח עם הוריי או אחיי עדיין גורם לי להרגיש נורא.
            • אם מישהו מוטרד בגללי, אני לא יכול להניח לזה בקלות.
            • אני פחות מודאג שאחרים יקבלו אותי, אם מה שאני עושה הוא הדבר שאני חושב כנכון.
            • אני לעולם לא אשקול לפנות לאחד מבני משפחתי בקביל לקבל תמיכה רגשית.
            • אני מוצא את עצמי חשוב רבות על מערכת היחסים שלי עם בן/ת זוגי.
            • אני מאוד רגיש לפגיעות מאחרים.
            • ההערכה העצמית שלי באמת תלויה במה שאחרים חושבים עלי.
            • כשאני עם בן/ת זוגי לעיתים אני מרגיש חזוק.
            • אני דואג שאנשים שהם קרובים אלי יהיו חולים, יכאב להם או שיהיו עצבניים.
            • לעיתים אני תוהה על הרושם שאני יוצר.
            • כאשר דברים לא מסתדרים, לדבר עליהם בדרך כלל מחמיר את המצב.
            • אני מרגיש דברים באינטנסיביות רבה יותר מאחרים.
            • אני בדרך כלל עושה מה שאני מאמין כנכון, למרות מה שאחרים אומרים.
            • ייתכן כי מערכת היחסים שלנו היתה יותר טובה עם בן'ת זוגי היה/תה נותנ/ת לי את המרחב שאני צריכ/ה.
            • אני נוטה להרגיש די יציב תחת לחץ.

הסבר על השאלון:

השאלון שפיתחו  סקוברון ופרידלנדר (Skowron & Friedander, 1998 נגזר מהנחותיו של בואן, שדיפרנציאציה של העצמי מוגדרת כיכולת לאזן בין התפקוד הרגשי לאינטלקטואלי והיכולת לאזן בין אינטימיות לאוטונומיה במערכות יחסים. במהלך בניית השאלון נעשה ניתוח גורמים אשר חשף ארבעה גורמים המרכיבים את משתנה הדיפרנציאציה על כל ביטוייו. ארבעת הסולמות הם :

• תגובתיות רגשית : סולם בעל 11 פריטים, אשר משקף את המידה שבה אדם מגיב לגירויים בסביבה בהצפה רגשית, לביליות ורגישות מוגזמת.
• סולם "עמדת האני" : מכיל 11 פריטים, ומשקף תחושת "אני" מוגדרת היטב ויכולת לעמוד על שלך, גם כאשר מופעל עליך לחץ חברתי.
• סולם הנתק הרגשי: סולם בעל 12 פריטים ומשקף תחושה של איום מאינטימיות ותחושה של פגיעות ביחסים עם אחרים. הפריטים משקפים פחד מהבלעות בקשר והגנות של היפר-תפקוד, הרחקה והכחשה.
• סולם המיזוג עם אחרים: מכיל 9 פריטים ומשקף מעורבות רגשית מוגזמת עם אחרים וכוללת משולשים חברתיים והזדהות יתרה עם ההורים.