מדוע השונות של ילדינו הבוגרים מאתגרת אותנו?

"האם אתה מכיר את הילד שלך?"

שאלה מוזרה, נכון? אתה הורה שלו כבר 20, 30, 40 או אפילו 50 שנה. הוא גדל איתך בבית, ישב איתך ליד השולחן. ברור שאתה מכיר אותו.

אבל יום אחד הוא מספר לך שהוא מתכנן לעזוב את העבודה הטובה שלו ולנסוע לשנה לחו"ל. או שהוא החליט להפוך להיות צמחוני, שקול לחזור בתשובה (/בשאלה), או פשוט מספר לך על השקפות עולם שמפתיעות אותך לחלוטין.

תרחיש זה חוזר על עצמו בבתים רבים, בווריאציות שונות. המצבים המפגישים את ההורים עם סימני שאלה – אם כיצד ואיך לנסות להשפיע על ילדיהם (לויצקי, 2007). זה לא רק ענין של הבדלי דעות. זה עמוק יותר וקשור לנפרדות (דיפרנציאציה של העצמי), כפי שנראה בהמשך:

הרגע בו אתה מגלה שהאדם שהכרת מקרוב, הפך למישהו שאתה צריך להכיר מחדש לא בהכרח מפתיע. זה לא תמיד רגע של כעס או דחייה.  לעיתים מתעוררת פשוט תמיהה:  עד כמה אני באמת מכיר את הבן או בת שלי? האם הוא מכיר אותי? האם יש לנו עדיין מה להגיד זה לזה?. לעיתים קרובות עולה חוויה של זרות:

פחד מהזר והלא מוכר: דינמיקות ביחסים בין הורים וילדים בוגרים

מה עומד מאחורי החרדה, האכזבה, ולעיתים גם הכאב שהשונות מעוררת בנו?

א. הקושי לקבל את השינויים בתפקיד ההורי

להיות הורה הוא תפקיד מרכזי בחייו של אדם, שמלווה אותו מרגע היותו הורה לילד ועד לסוף חייו (לויצקי, 2007). במשך שנים, תפקידנו כהורים היה יחסית ברור: לגדל, לחנך, לעצב, להדריך. היינו המצפן, המורה, המגן.  לילדים היו צרכים וניסינו לתת להם מענה; הם היו זקוקים לכיוון ואנחנו ניסינו להראות את הדרך.

כשהילדים גדלים, האיזון מופר. המשחק השתנה, ואף אחד לא הסביר לך את הכללים החדשים. לעיתים זה קורה מבלי שנהיה מודעים לכך. אנחנו ממשיכים להעלות רעיונות, והם פחות מקבלים אותם. אנחנו ממשיכים לחשוב שאנחנו יודעים מה טוב בשבילם, ולהם.. יש דעה אחרת.

דוד, אב לבן 28 :  "פעם הוא שאל אותי הכול. היום הוא מספר לי על זוגיות פתוחה ונסיעה להודו. אני יושב שם תופס את הראש ושואל – איך זה יכול להיות?"

הקושי אינו רק בכך שהילדים בוחרים אחרת. הקושי הוא שהתפקיד שלנו משתנה באופן מהותי. מהורה שיודע (או לפחות חשב שיודע) את התשובות, אנחנו הופכים להורה שמנסה להבין את השאלות.

רחל, אם לבת 26, מתארת: "במשך שנים הרגשתי שאני יודעת מה טוב בשבילה יותר ממנה.  גם כשהיא הייתה קטנה, לא בטוח שזה היה כל כך נכון. אבל כשהיא החליטה להפסיק את התואר השני ולפתוח סטודיו ליוגה, הרגשתי שאני מאבדת בכלל את היכולת להבין מה קורה איתה. הרגשתי שאני מאבדת אותה. כיום אני מבינה, שבעצם איבדתי את האשליה שאני יודעת מה טוב בשבילה."

ב. התמודדות עם עולם משתנה ופער הדורות

הפערים שנחשפים מעמידים אותנו פנים אל פנים עם השינויים המהירים של העולם. הילדים שלנו גדלים עם טכנולוגיות שלא הכרנו, עם נורמות חברתיות שהשתנו, עם סלנג ובדיחות שלא תמיד אנחנו מבינים, בנוסף להזדמנויות ואתגרים שלא היו קיימים בזמן שגדלנו. כשדנה שומעת שהבן שלה מתכנן לעבוד כ"יוטיובר", היא לא רק לא מבינה מה זה, היא גם חוששת: "איך אפשר לבנות עתיד על משהו שכל כך לא יציב?"

פחד זה לא נובע רק מחוסר הכרה של העולם החדש וקושי ב"פענוח הקודים"; החוכמה והניסיון שצברנו פתאום נדמים פחות רלבנטיים.

עמי, אב לבן 27, מספר: "כל החוכמה שלי על איך לבנות קריירה, על איך לקחת משכנתא, על איך לבחור בת זוג – פתאום אני מבין שזה ממש לא רלבנטי. הוא מספר לי על עבודה רחוקה, על מערכות יחסים גמישות, על אורח חיים שאני פשוט לא מבין. אני רוצה לעזור, אבל אני לא יודע איך."

העולם מצוי בתנועה מתמדת; מתרחשים בו שינויים שלא תמיד מובנים לנו. הורים  רבים חשים שהם נותרו מאחור, שהעולם של ילדיהם זז במהירות שהם לא יכולים לעקוב אחריה.

מיכל, אם לבן 29, מתארת: "פעם הייתי החברה הכי טובה שלו. הוא סיפר לי הכול, שאל אותי הכול. היום הוא חי בעולם של אפליקציות שאני לא מכירה, עם חברים שאני לא פוגשת בכלל, עם אתגרים שאין לי מושג איך להתמודד איתם. אני רוצה להיות חלק מהחיים שלו, אבל אני לא יודעת איך."

"בגן העדן של ילדות
אשר היה פורח,
הייתי חלק מהנוף
היום אני אורח.."  

שלמה ארצי שר את הגעגוע לנוף הילדות. הוא הרגיש חלק מהנוף הזה, והיום הוא מרגיש אורח.  השיר משקף את חווית אובדן חווית השייכות.  התנועה בין להרגיש חלק מהנוף המוכר, ולהרגיש נטע זר או  אורח. לעיתים עולות השאלות- האם אני בכלל אורח רצוי? 

ג.  האם זה אומר שהם לא אוהבים אותנו? חרדה מהתרחקות רגשית

השונות של ילדינו הבוגרים מעוררת בנו לעיתים חרדה עמוקה: האם הם מתרחקים מאיתנו? האם הם מעריכים אותנו? האם הם רואים בנו הורים מטיבים ומסורים?  הבחירות השונות של הילדים נתפסות לעיתים כדרך להביע אכזבה או ביקורת על הדרך שבה גידלו אותם.

שרה, אם לבת 31, מספרת: "כשהיא הודיעה לי שהיא הופכת לחילונית, הרגשתי שהיא דוחה את כל מה שהיה חשוב לי. לא רק את הדת – אלא אותי. כאילו היא אמרה לי שהדרך שבה גידלתי אותה הייתה טעות. כאילו אורח החיים הדתי שלאורו חינכנו אותה נכפה עליה. זה לא מה שהיא אמרה, אבל זה מה שהרגשתי."

החרדה הזו מובנת. כשהילדים שלנו בוחרים אחרת, זה לעיתים מתפרש כביקורת על הבחירות שלנו. אם הם לא רוצים לגור באותו מקום, לא רוצים לעבוד באותו תחום, לא רוצים לחיות באותו אופן – האם זה אומר שהם לא מעריכים את החיים שלנו?

חשוב לזכור- השונות לא בהכרח מבטאת דחייה. לעיתים, דווקא הביטחון שנתנו לילדינו הוא שמאפשר להם להיות שונים.

אברהם, אב לבן 26, מספר: "לקח לי זמן להבין שזה שהוא בוחר אחרת לא אומר שהוא לא מעריך את מה שנתתי לו. הוא פשוט בטוח מספיק בעצמו כדי לבחור את הדרך שלו".

אברהם כמו הורים אחרים שרואיינו במסגרת מחקר פיילוט על הורים-ילדים בוגרים- מתלבטים עד כמה נכון להם להתערב בבחירות של ילדיהם?; האם זכותנו או חובתנו היא לומר ולכוון?.

ההתלבטות הזו מציבה הורים לילדים בוגרים על רצף של אפשרויות, ובשני הקצוות יש מחיר כבד:

• בקצה האחד – הורים שמתלבטים יתר על המידה ומגיעים ל"הליכה על ביצים". היסוס מופרז יכול לחבל בתקשורת הטבעית ובספונטניות של הקשר, ולעיתים אף למנוע מהילדים לקבל תמיכה שהם זקוקים לה.
• בקצה השני – הורים שאינם מתלבטים כלל ופועלים מתוך ביטחון מוחלט שהם יודעים מה טוב לילדיהם הבוגרים. מודל זה, כפי שבא לביטוי בסרטים כגון "חתונה מאוחרת", מניח שחובת ההורים היא להוביל את ילדיהם לכיוון שהם רואים כנכון, גם בשנות הבגרות. גם למודל הזה יש מחיר כבד – פגיעה בעצמאות הילדים ויצירת מאבקי כוח שיכולים לחבל בקשר לטווח הארוך.

להיות קרובים אך נפרדים

על החתירה לאיזון עדין בין קרבה ונפרדות במערכת היחסים

מאחורי הקושי לקבל שונות עומדת דינמיקה פסיכולוגית מורכבת של תנועה בין קרבה לנפרדות במערכת היחסים. המושג "דיפרנציאציה של העצמי" מתאר את היכולת שלנו להבחין בין רגשותינו, מחשבותינו ורצונותינו לבין אלו של אחרים משמעותיים בחיינו.

כשרמת הדיפרנציאציה נמוכה, הגבול בין "אני" ל"אנחנו" מיטשטש. בהקשר של הורות, זה אומר שכל ביטוי של שונות מצד הילד הבוגר נחוו כאיום קיומי.  תמר, אם לבת 27, מתארת: "כשהיא סיפרה לי שהיא לא רוצה ילדים, הרגשתי כאילו היא תוקפת את הבחירה שלי להיות אמא. כאילו היא אמרה שמה שהיה הכי חשוב לי בחיים הוא לא שווה כלום."

"האם עלי להביע את דעתי?" "האם זה יפגע בקשר?" "האם מותר לי גם להביע את מה שאני רוצה או לא רוצה?"

אלה הן שאלות חשובות המהוות לכשעצמן ביטוי לנפרדות.   רוב ההורים בימינו אינם רואים חלק מתפקידם לכפות את דעתם על ילדיהם, אך אפשר למצוא גוונים שונים בהתייחסות לאפשרות זו", כך עולה מהמחקר של נעמה לויצקי (2007). דילמת ההתערבות מבטאת את יחסי הגומלין בין החתירה לאינדיבידואליות ולאוטונומיה לבין התלות ההדדית והרצון להיות "ביחד" (שם). אחת הסיבות לגוונים שונים באופן בו הורים מתמקמים ביחס לדילמת ההתערבות היא רמת הנפרדות של ההורה.

הפרדוקס של הנפרדות 

כאן חשוב להעמיק בהבנת מה באמת משמעותה של נפרדות בהקשר של הורות. ג'סיקה בנג'מין, הפסיכואנליטיקאית הידועה, מרחיבה את הרעיון של תיאורטיקנים קודמים כגון ויניקוט ומסבירה שמשמעותה של נפרדות אינה רק הכרה בקיום אישי נפרד, ויכולת להיות לבד בנוכחות האחר, אלא גם הכרה בקיומו הנפרד של האחר. הפרדוקס הקיים במצב של חוסר נפרדות הוא שמי שמבקש התמזגות עם האחר, נותר למעשה ללא "אחר" אמיתי (הוכשטיין, ג'וסלסון וכהן, 2007).

האשליה של בעלות על הכוחות של ההורה, גם בגילאים צעירים יותר, מותירה את הילד ללא מגע אמיתי עם הורה ממשי שאליו ניתן להגיע. לעומת זאת, ההכרה הכואבת כי איננו בעלי הכוחות רבי העוצמה הללו מאפשר לילד (בכל גיל) גם להיעזר בהורים בעת צרה. כדי לאפשר היפרדות של הילד, על ההורה לתפקד כאינדיבידואל נפרד (שם, עמוד 143). לשם כך חשוב שההורה יהיה בקשר עם החוויה הסוביקטיבית שלו עצמו, ובתהליך שיאפשר לו להפריד מה שלו ומה של הילד.

החוויה של ההורה בתהליך ההיפרדות

על ההורה לקבל את העובדה שהוא אינו יכול ליצור עולם מושלם עבור ילדו. היכולת של ההורה לעשות ויתור על האשליה שהוא יודע מה טוב לילדו מושפעת מגורמים שונים: מיכולתו להתמודד באופן ישיר עם תוקפנות ועם תלות, מתחושת עצמו כמי שזכאי לקיום נפרד (ולהתחשבות מצד אחרים), ומבטחונו בשלמותו של ילדו וביכולתו לשרוד קונפליקט, אובדן וחוסר שלמות ( Benjamin, 1988, p 44 מצוטט ב"חווית ההורות", עמוד 145).

התמזגות רגשית יוצרת מצב שבו ההורה חווה את הילד כשלוחה, כהמשך של עצמו. כל החלטה של הילד מתפרשת כסוג של מראה. תפיסה זו מובילה לתגובתיות רגשית גבוהה: הורה עם רמת מובחנות נמוכה יתקשה לשמוע על בחירות שונות של הילד מבלי להרגיש מותקף, מבוקר, או דחוי.

מנגד, כשההורה מסוגל לשמר רמה מיטיבה של דיפרנציאציה, הוא יכול לקבל שונות מבלי לחוש מאוים. הוא מבין שהילד הוא ישות נפרדת, עם זכות לבחירות עצמאיות, וששונות אין משמעה דחייה.

דן, אב לבן 25, מספר: "כשהוא החליט לעבור לחיות בקיבוץ, הרגשתי בהתחלה שהוא אומר לי שחבל שגידלנו אותו בעיר. הייתי בטוח שהוא אוהב לגור כאן ברעננה. אבל אחר כך הבנתי שזה לא קשור אליי. זה מה שהוא רוצה בשבילו. אני ממש לא מבין אותו ואת השיקולים בבחירה שלו, אך אני מכבד אותה."

 הם כמונו" או "הם לא כמונו": המלכודת של השוואה

אחד הדפוסים הנפוצים בתגובה לשונות הוא הנטייה להשוות בין הילדים לבין עצמנו. ההשוואה הזו לוכדת אותנו בין שני קטבים בעייתיים: או שאנחנו מבקשים להדגיש רק את הדמיון ("הם כמונו") ומתאכזבים כשלא מוצאים אותו, או שאנחנו מדגישים את השוני ("הם לא כמונו") ומתקשים לראות את המשותף..

רותי, אם לבת 24, מספרת: "תמיד חיפשתי את הדמיון בינינו. כשהיא הייתה קטנה, הרגשתי גאווה כל פעם שמישהו אמר שהיא דומה לי. כשהיא התבגרה, המשכתי לחפש: איך היא כמוני? איך היא לא כמוני? זה הפך לאובססיה. רק לאחרונה הבנתי שהיא לא צריכה להיות כמוני או לא כמוני – היא צריכה להיות עצמה."

לעיתים הורים מוטרדים יותר מכך שהילד דומה למישהו אחר במשפחה, שקשה להם עצמם לקבל את האחרות שלו.

המלכודת של השוואה מונעת מאיתנו לראות את הילד הבוגר כפי שהוא באמת. במקום לפגוש את הילד בייחודיות שלו, אנחנו מפרשים את הבחירות שלו דרך הפריזמה הצרה של מה שאנחנו עצמנו מכירים או לא מכירים. זה יוצר מצב המכונה בספרות המקצועית "עיוורון סלקטיבי" – אנחנו רואים רק את מה שמתיישב עם התפיסה שלנו על הדמיון או השוני.

גיל, אב לבן 26, מתאר: "תמיד הרגשתי שהוא שונה ממני. הוא אמן, אני מהנדס. הוא רגשני, אני רציונלי. הוא חופשי, אני מסודר. במשך שנים הרגשתי שאין לנו מה לדבר עליו. רק לאחרונה אני מתחיל להבין כמה דברים משותפים יש לנו – את האהבה לטבע, את החשיבות של כנות, את הרצון לעזור לאחרים, לא ראיתי את זה קודם."

איפה זה פוגש אותנו כהורים? 

בספרה "נהר החיים" ניצה איל כותבת על תהליך ההתפכחות מאשליות שחווים אנשים באמצע החיים ותוך תהליך ההזדקנות.

"אחת האשליות המרכזיות שממנה אנו מתפכחים היא אשליית המוגנות. המפגש עם המוות של הורים ושל חברים בני גילנו, ועם שינויים במצב הבריאות מנפץ גם את אשליית האלמוות. 
אם עד תקופת חיים זו חשבנו שנחיה לנצח וכי מחלות או מוות לא יפגעו בנו או באנשים האהובים עלינו, וכן כי אפשר להתבצר מאחורי חגורות בטחון שונות - 
באה תקופת החיים הזו ומעמתת אתנו מול המוות ומול הפגיעות הגופנית" (נהר החיים, עמוד 148)

תקופת חיים זו מעמתת אותנו גם עם הפגיעות הנפשית. אננו מתנסים בפרידות משמעותיות נוספות. אחת הפרידה המשמעותיות היא מהדימוי העצמי הצעיר הנמצא בתוכנו, שליווה אותנו במשך עשרות שנה. זו עשויה להיות פרידה כואבת, מזכירה לנו ניצה איל. היא מצטטת את אחד הפסיכואנליטיקאים שהשווה את הפרידה הזו לתופעת הפנטום של אנשים קטועי אברים: רגלם נקטעה, אך הם ממשיכים לחוש את השרירים המתכווצים בשוק, לנענע את קצות האצבעות ולשלוח את היד כדי לגרד את כף הרגל. ולפעמים רגל הפנטום, זו המצויה רק בנפשם, מייסרת אותם בכאבים קשים מנושא. כך עשוי גם הדימוי הצעיר שאנו נפרדים ממנו להישאר, מעין אבר פנטום פנימי שאנו ממשיכים לחוש מדי פעם בצביטת כאב.

הפגיעות המוגברת הזו, המגיעה יחד עם תהליכי הפרידה הטבעיים של אמצע החיים, משפיעה באופן ישיר על האופן בו אנו חווים את מערכת היחסים עם ילדינו הבוגרים. לפתע, שונותם נחווית לא רק כאתגר, אלא כאיום ממשי על תחושת הרלוונטיות שלנו. כל ביקורת, אפילו עדינה, עלולה לעורר בנו כאב של דחייה או הרגשה שמתעלמים מאיתנו או מתרחקים מאיתנו. 

 מה קורה כשאנו לא מרשים לעצמנו להיות כואבים

השונות של ילדינו הבוגרים יכולה לעורר כאב אמיתי. הכאב על כך שהילד לא ממשיך בדרכנו, שהוא לא שומר על המסורת, שהוא בוחר אורח חיים שאנחנו לא מבינים.

זה יכול  להתבטא בנטייה ללכת על ביצים, מחשש להתנגשות שתעורר בנו כאב או חווית נטישה. כל אי הסכמה, או אפילו שינוי קטן בהתנהלותם, עלול להיתפס כעלבון אישי, המהדהד כאבי הפרידה מתקופות קודמות. כל אלה הופכים לחלק מתסמונת "אבר הפנטום" הנפשי. אנו חווים כאב עמוק ובלתי מוסבר לעיתים, שאינו נובע רק מההתמודדות עם ילדינו, אלא גם מהדהוד של פרידות עמוקות יותר בתוכנו, המעמתות אותנו עם שאלות של זהות, משמעות, ומקומנו בעולם.

כאב זה טבעי ואנושי, אבל הורים רבים מתקשים להכיר בו.

חברה מצפה מהורים להיות "מבינים" ו"תומכים" בכל החלטה של הילדים. לעיתים, הורים מרגישים שהם לא רשאים לחוות כאב הנובע מהכרה בשונות של ילדיהם, שזה נחשב לא "מקובל" או לא "נאור". זה יוצר מצב המכונה הימנעות חוויתית (experiential avoidance) – הכאב קיים, אבל הוא לא מוכר או מובע (reference).

נורית, אם לבת 28, מספרת: "כשהיא הודיעה לי שהיא לא מתכוונת להתחתן או להביא ילדים, הרגשתי אכזבה גדולה. אני ידעתי שאני צריכה לכבד את הבחירה שלה, אבל בתוכי הייתי שבורה. חלמתי על נכדים, על המשכיות, על המסורת שתימשך. הרגשתי שאני רשע כי אני מתאכזבת. רק כשהתחלתי לדבר על זה עם חברה, הבנתי שזה טבעי להיות כואבת."

לסיכום,

הפחד המתעורר מהזר והלא מוכר לנו במפגש עם ילדינו הבוגרים יכול להוביל לתגובות שונות ומגוונות. במאמר זה חקרנו את הדינמיקה הפסיכולוגית שיכולה להסביר את התגובות השונות.  עסקנו בחתירה לאיזונים בין קרבה לנפרדות במערכת היחסים, ביכולת להיפרד מבלי להתנתק. הדגשנו כמה חשוב להכיר בכאב שמלווה את התהליך הנפרדות. הכרה זו היא צעד ראשון בשינוי.

כשאנחנו לא מרשים לעצמנו להיות כואבים, הכאב לא נעלם. הוא הופך לכעס, לביקורת, לניסיון לשלוט, או לחלופין להתרחקות רגשית. רק כשאנחנו מכירים בכאב ומרשים לעצמנו להרגיש אותו, אנחנו יכולים לעבור דרכו ולפתוח מרחב של קבלה והתעניינות. נוכל אז להמיר את הביקורת בסקרנות, ולשאול שאלות כגון "מה מוביל אותך לחשוב כך?" "האם יש עוד משהו שאתה רוצה לספר לי?".  הסקרנות שלנו להכיר את ילדינו, ואת עולמם מדללת את השיפוטיות ומפנה מרחב בתוכנו. לנכונות להיות מופתעים מהאחר (ומעצמנו) יש השפעה מכרעת על הקשר.

במאמר הבא, בסדרת המאמר העוסקים בהורים – ילדים בוגרים נעסוק בתופעה של הליכה על ביצים בתקשורת עם הילדים הבוגרים. נחקור, ראשית, איך משנתו של הפילוסוף עמנואל לוינס יכולה לכוון אותנו ליצור מפגש חדש עם ילדינו הבוגרים – מפגש שמבוסס על קבלת האחרות, כך שהשונות הופכת מאתגר לברכה. 

מקורות

איל, ניצה. (1997). החיים כנהר. הוצאת משכל.

בנג'מין ג'סיקה , בכבלי האהבה , הוצאת דביר, 2005.

הוכשטין, נ., ג'וסלסון, ר' וכהן, א. (2007) "לקראת פרידה מתוך מעורבות: סיפורי היפרדות סבוכים בקולם של הורים למתבגרים" בספר "חווית ההורות" בעריכת אסתר כהן, הוצאת "אח"

לויצקי, נעמה (2007). "הורות בוגרת: דילמות ההתערבות – מהלכי איזון בסוגיות של השפעה". בספר "חווית ההורות" בעריכת אסתר כהן. הוצאת "אח"

Brown, J., & Errington, L. (2024). Bowen family systems theory and practice: Illustration and critique revisited. Australian and New Zealand Journal of Family Therapy, 45(2), 135–155.

Fingerman, K. L. (2011). Handbook of lifespan development (1st ed.). Springer Pub. Co.

Kerr, M. E., & Bowen, M. (1988). Family evaluation: An approach based on Bowen theory. New York: Norton.

Lampis, J., & Cataudella, S. (2019). Adult attachment and differentiation of self-constructs: A possible dialogue? Contemporary Family Therapy: An International Journal, 41(3), 227–235.

Lang, F. R., Fingerman, K. L., & Cambridge University Press. (2003). Growing Together Personal Relationships Across the Life Span. Cambridge University Press