"יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם... בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם, חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם" - חליל ג'ובראן

במאמר זה נבחן איך ההליכה על ביצים עם הילדים הבוגרים שוחקת את הקשר, ואיך ניתן לפתח תקשורת נינוחה, בטוחה ופתוחה יותר.

מהי בעצם "הליכה על ביצים"? 

"הליכה על ביצים" היא דפוס תקשורת שבו אנחנו שוקלים כל תגובה, מחשבים כל צעד, ונמנעים מלהביא חלקים משמעותיים מעצמנו לתוך השיח.  דפוס זה מוביל לצמצום תחומי שיחה מתוך חשש להיפגע, לפגוע או לעורר מתח מיותר.

מסתבר שמדובר בתופעה רווחת. Jane Isay בספרה Walking on Eggshells  כותבת על האיזונים העדינים במערכות יחסים בין הורים וילדים בוגרים.

רבים מההורים לילדים בוגרים מכירים את המצבים בהם אמירה סתמית מתקבלת כביקורת, שאלה נתפסת כ"חפירה" וניסיון לעזור מתפרש כהתערבות יתר. שני הצדדים חיים לעיתים במתח תמידי בין הכמיהה לקרבה לבין החשש להרוס אותה.   לעיתים כל שיחה יכולה להרגיש כמו הליכה בשדה מוקשים. כך נולדת ההליכה על ביצים. התוצאה: שקט חיצוני שמסתיר סערה פנימית. אובדן ספונטאניות וחוסר חופש בתוך קשר שאמור להיות בטוח.

ההליכה הזו שוחקת – את ההורה, את הילד הבוגר, ואת הקשר שביניהם.

המחיר של ההליכה על ביצים

• פגיעה בבריאות הנפשית והפיזית – המחקרים מראים שקונפליקטים לא פתורים במערכת היחסים עם הילדם הבוגרים פוגעים באיכות החיים של שני הצדדים. הם פוגעים בשינה ובתחושת החיוניות של ההורים הבוגרים, ותורמים לפגיעה בבריאות הנפשית של הילדים הבוגרים.

• אובדן אינטימיות – השיחות הופכות טכניות ומצומצמות.

• מפות פנימיות מיושנות – חוסר תקשורת מוביל לכך שההורה והילד חיים עם תמונות לא עדכניות זה על חיי זה.

• תחושת בדידות בתוך הקשר – אפילו כשהקשר נשמר כלפי חוץ.

דוגמאות:

"השבוע התקשרתי לבת שלי פעמיים ברציפות. לא ענתה. מיד התחלתי לחשוב – מה עשיתי? על מה היא כועסת? במקום לחשוב שאולי היא פשוט בישיבה…"

"כתבתי הודעת ווטסאפ לבן שלי, מחקתי, כתבתי שוב, מחקתי שוב. בסוף שלחתי משהו שטותי במקום לשאול 'איך אתה?' שזה מה שבאמת רציתי לכתוב…"

למה זה קורה? ארבעה גורמים מרכזיים

1. הזהות שלנו תחת איום

במשך עשרות שנים, להיות הורה היה מרכזי בזהות של הורים רבים. זה מי שהיינו, ואיך הגדרנו את עצמנו, מקום שממנו שאבנו משמעות.

כשהתפקיד הזה משתנה, זה מאיים על מי שאנחנו ומתעוררים ספקות:

• "אולי אין לי מה לתרום?"
• "אולי אני לא משמעותי/ת יותר?"
• "מי צריך אותי בכלל?"

2. ירידה בערך עצמי

הנטייה של ההורה להיעלב יכולה להיות קשורה לירידה בערך עצמי, ובמיוחד כשזה פוגש ספקות עצמיים או פגיעות המתלווה לפחדים מהזדקנות או קשיים אחרים שההורים חווים.

ההורה הוא במובנים רבים הראי של הילד, אבל הילד הוא גם הראי של ההורה. מה שהילד משקף להורה עלול להיות לא-קל עבור ההורה לעכל.

ככל שהערך העצמי שלנו תלוי במראות חיצוניות – אנחנו נהיים רגישים יותר לכל מילה, לכל מבט, לכל שינוי בטון.

"הבן שלי מספר לחבר על עצה שקיבל מחותנו. אותה עצה שנתתי לו חודש קודם… כשהיא הגיעה ממישהו אחר, פתאום היא הייתה גאונית."

לירידה בערך העצמי יכולים להיות ביטויים מגוונים:

• הסתרה – לא מספרים למשל שזקוקים לעזרה, מצפים שהילדים יבינו את זה לבד
• ככל שהערך העצמי שברירים יותר יש סיכוי רב יותר לכעס  – נעלבים, מתמרמרים, מתקוממים ואף מאשימים
• פגיעות בערך עצמי יכול להוביל לחוויות של בושה ואשמה. לעיתים אנחנו כועסים על עצמנו, ונוצר מעגל של ספקות עצמיים.

3. אובדנים מצטברים 

עם הגיל, ההורים המזדקנים חווים אובדנים מגוונים: אובדן תפקידים, לעיתים אובדן בריאות. ריבוי אובדנים יכול להותיר אותם במצב פגיע יותר. בספרות המקצועית קורים לזה Caravan of Losses שמוביל לחוויה של בדידות קיומית.

הקשר להורות: כשאנחנו במצב פגיע יותר עקב אובדנים אלה, קשה לנו יותר לשאת דחייה, התרחקות או מה שנראה לנו כאדישות מהילדים.

"כשאני חולה אני לא מספר לילדים כי אני לא רוצה להדאיג אותם", מספר אב בן 77. הוא חווה אבדן בריאות אך חושש להיות לנטל.

4. מטענים מן העבר

"הבן שלי אמר לי 'תפסיקי להיות כל כך דרמטית'. פתאום הייתי בת 12, ואמא שלי צועקת עליי בדיוק את אותן מילים. 40 שנה נעלמו בשנייה."

מקור המטענים יכול לנבוע ממשברים אישים או במשברים שהמשפחה עברה. לעיתים מדובר במטענים נפיצים מהילדות של ההורים.

אומרת אישה בת 67  "כשהבת שלי התגרשה, מצאתי את עצמי כועסת עליה. רק אחר כך הבנתי – זה לא עליה. זה על הגירושין של ההורים שלי שמעולם לא עיבדתי."

כאשר פורצת סערה, היא מעוררת מטענים לא פתורים, ו"מערבלת" את כל המערכת המשפחתית, כך שצפים מקרקעית הים משקעים נשכחים.

להכיר אותם (ואותנו) מחדש

למה אנחנו זקוקים ל"מפות דרכים"?

כל אדם נושא בתוכו מפת דרכים נפשית – מערכת של תפיסות, אמונות וציפיות שעוזרת לו להבין את החיים ולנווט בהם. המפה הזאת כוללת גם הגדרות בסיסיות: מיהו הורה טוב? איך נראה קשר משפחתי ? מה התפקיד שלי במשפחה?

אנחנו זקוקים למפות האלה כדי לא ללכת לאיבוד. הן עוזרות לנו:

• לארגן את המציאות המורכבת סביבנו
• להבין מה אנחנו מצפים מעצמנו ומאחרים
• לקבל החלטות יום-יומיות ארוכות טווח
• להגדיר את הזהות שלנו ואת מקומנו בעולם

הבעיה: מפות ישנות במציאות חדשה

אנחנו משתנים ללא הרף, המציאות משתנה ללא הרף – אך לעיתים קרובות מדי אנחנו נאחזים במפות לא מעודכנות. 

דוגמאות למפות לא מעודכנות:

• המפה הישנה אומרת: "הורה טוב הוא כזה שהילדים שלו מתייעצים איתו לפני החלטות חשובות" המציאות החדשה: הבן בן ה-32 קנה בית בלי לספר לכם
• המפה הישנה אומרת: "אם גידלתי אותם נכון, הם יזמינו אותי לכל חגיגה משפחתית" המציאות החדשה: הם חוגגים עם משפחת בן/בת הזוג ואתם מקבלים תמונות בווטסאפ.
• המפה הישנה אומרת: "כשמישהו שאוהבים מתקשה, צריך לקפוץ לעזור" המציאות החדשה: "תודה אמא, אבל אני רוצה לנסות לבד"

איך ההליכה על ביצים מונעת עדכון מפות?

כשאנחנו הולכים על ביצים, אנחנו נמנעים מלדבר על הנושאים שבאמת צריכים עדכון. הימנעות הזאת יוצרת מעגל קסמים:

חוסר בהירות ← הליכה על ביצים ← הימנעות מדיבור ← מפות לא מעודכנות ← חוסר בהירות

לראות אותם כמי שהם באמת 

במקום לחשוב עליהם במושגים של "הילדים הקטנים שלי שגדלו" נסו לחשוב: "מבוגרים ברשות עצמם, שזכיתי להכיר כשהיו קטנים"

זה יותר מסתם משחק מילים. מה זה אומר בפועל?

• במקום לשאול: "למה לא סיפרת לי על הראיון לעבודה?" נסו לשאול: "איך הרגשת בראיון? אני מעוניין/ת לשמוע"
• במקום לחשוב: "הוא לא אוכל נכון" (כאילו הוא עדיין בן 8) נסו לחשוב: "הוא בוחר לאכול אחרת ממני" (הוא בוגר עם העדפות משלו)
• במקום להרגיש: "הם לא זקוקים לי יותר" נסו לומר לעצמכם: "הם זקוקים לי בצורה שונה עכשיו"

"ראיתי את הבת שלי מתקשה עם משהו. הרפלקס שלי היה לקפוץ ולפתור. אבל עצרתי בעצמי. היא כבר לא מחפשת אמא שפותרת לה את הבעיות – היא מחפשת מישהי שמאמינה שהיא יכולה לפתור."

להכיר אותם מחדש 

היכולת של אותה אם, שצוטטה למעלה,  שלמדה להשעות את הקפיץ האוטומטי של "לקפוץ ולפתור" מתוך רצון להגן על הבת שלה במצבי מצוקה, אפשר לה לעדכן את המפה שלה. היא נוכחה לדעת כמה הבת שלה בעלת תושייה, תבונה ויצירתיות בדרכים שלה להתמודד עם קשייה.

"…הייתי בטוחה מגיל צעיר שהיא שברירית, אך נוכחתי לדעת כמה היא מגובשת ובעלת עמוד שדרה. יש לי הרבה מה ללמוד ממנה"

"השבוע הבן  שלי סיפר לי על הקושי שלו בעבודה החדשה. לא קפצתי עם עצות, כפי שהייתי עושה בעבר. רק שאלתי שאלות.  הייתי גאה בו. יש לו ראש על הכתפיים,  ומרתק היה לשמוע את התובנות שלו על אנשים.  זה פתח לי את העיניים. היה תענוג".

לאפשר להם לראות אותנו כמי שאנחנו

חשוב שגם שהילדים הבוגרים יוכלו להכיר אותנו מזווית חדשה – לא רק כ"ההורים שלהם" אלא כאנשים נפרדים, עם חולשות ו"שריטות" כמו כולם.

כשאנחנו  מורידים את המסכה של "ההורה ה"ידען" או ה"חזק", אנחנו נותנים להם:

• חופש להיות לא מושלמים – גם הם יכולים להודות בקשיים.
• הזדמנות לתת – לא רק לקבל תמיד
• הבנה עמוקה יותר של הילדות שלהם – "אהה, אז גם להורים שלי זה היה קשה"
• קשר בוגר-בוגר – שיש בו איזון בין ביטוי עצמי והכרה באחר

זה מאפשר להם להתבונן מחדש על חייהם. להבין אותנו טוב יותר וגם להתבונן על העבר שלהם ושלנו יחד במבט מחודש.

אפשר לשנות כיוון

המפתח הוא דיפרנציאציה – היכולת לשמור על קרבה רגשית תוך שמירה על זהות עצמית נפרדת. המשמעות: להישאר נוכח ואכפתי, גם כשלא מסכימים, גם כשמתעוררים רגשות קשים. זה מה שמאפשר לנו לשמור על לב פתוח והקשבה.

המעבר מהליכה על ביצים לקשר נינוח ובטוח ושיח פתוח הוא תהליך – לא שינוי בן לילה. הוא דורש סבלנות, מודעות, ונכונות לשחרר דפוסים ישנים ולנסות דפוסים חדשים.

במקום להיזהר מכל מילה, אפשר ללמוד לנהל שיחות קשות, לחלוק רגעים של אמת, ולבנות כך מערכת יחסים שגדלה יחד עם שני הצדדים.

עקרונות מעשיים לתקשורת אחרת

עקרון 1: הקשיבו לאחר

פנו מרחב בתוככם והקשיבו מתוך סקרנות והתענינות אמיתית. התחילו מנקודת מוצא של "אני לא יודע" (או לפחות "אני לא יודע הכל").

במקום להכין את התשובה הבאה או לחשוב איך תשכנעו את הצד השני – תנו תשומת לב מלאה למה שקורה כרגע.

עמדת המפתח: "אני לא כאן כדי לשנות, לשלוט או לשפוט, אלא כדי להבין."

איך זה נראה בפועל?:

• במקום: "אתה עושה טעות" ← "אני רואה שזה קשה בשבילך"
• במקום: "אתה צריך לעשות ככה" ← "איך אתה מרגיש לגבי המצב הזה?"
• במקום: "למה בחרת בקריירה כזו?" ← "ספר לי מה משמח אותך בעבודה הזו"

עקרון 2: הקשיבו לעצמכם

אל תשכחו את עצמכם בתהליך. שימו לב – האם אתם מכווצים? האם הנשימה שלכם רדודה? נשימה עמוקה יכולה להשיב אתכם למרכז ולעזור לכם להישאר נוכחים.

תנו מקום לתחושות לא נעימות. מבוכה ואי נוחות. הן חלק טבעי מכל שיחה משמעותית.

ההורה כאדם בפני עצמו

אתם לא רק הורים – אתם בני אדם עם צרכים, כמיהות, גבולות וחלומות משל עצמכם.

נורות אדומות שייתכן שאתם מזניחים את עצמכם:

• אתם מתקשים לתת ביטוי למה שאתם זקוקים, מעדיפים או רוצים
• אתם אומרים במהירות "כן" לכל בקשה מחשש לאכזב
• אתם מרגישים שההגדרה העצמית שלכם מסתובבת רק סביב הילד/ים

עקרון 3: אהבה זה גם לשחרר

האמת: הדרך המהירה ביותר לקחת שליטה על החיים שלכם היא להפסיק לנסות לשלוט באחרים.

"לשחרר" משמעה להכיר בכך שהבחירות שלהם הן שלהם

לשחרר זה לא לוותר. זה "שלהם" – שתי מילים שיכולות לשנות הרבה.

כלים מעשיים ליישום

1. טכניקת ההפסקה הקצרה

לפני שאתם מגיבים למשהו שהילד אמר (או לא אמר), קחו נשימה.

תשאלו את עצמכם:

• "האם אני באמת מקשיב למה שהוא אומר, או שאני כבר מכין את התשובה?"
• "למה זה בעצם מפריע לי כל כך? האם זה באמת קשור אלי, או שזה מה שהוא עובר?"

2. שפת ה"אני" במקום שפת ה"אתה"

• במקום: "אתה לא מתקשר" ← "אני מתגעגעת"
• במקום: "אתה לא מבין" ← "אני חושש/ת מהמצב הזה"

3. ה"מטא-שיחה" – לדבר על הדיבור

"אני מרגיש/ה שיש מתח ביננו כשאנחנו מדברים על העבודה שלך. אולי נוכל לדבר על איך לדבר על זה מבלי שזה יהיה כל כך טעון?"

4. הכרה בעיתוי ובגבולות

"אני מבין/ה שאתה לא רוצה לדבר על זה עכשיו. אני כאן כשתהיה מוכן."

סיכום: מהליכה על ביצים לתקשורת בטוחה יותר 

 If I could
I'd protect you from the sadness in your eyes
Give you courage in a world of compromise
Yes, I would... If I could


I would teach you all the things I've never learned
And I'd help you cross the bridges that I've burned
 Yes, I would... If I could          ~ (Barbara Striesand)

מילים אלה של ברברה סטרייסנד בשיר "If I Could" מביעות את הרצון של הורים להגן על הילדים מכאב, לתת להם "צידה לדרך" המבוססת על ניסיון החיים של ההורה, ואף להעניק להם את כל מה שלא היה להורה עצמו.  משאלה זו מתנגשת עם ההכרה שיש דברים שאנחנו פשוט לא יכולים לעשות בשבילם.  לעיתים אנחנו, כהורים, מגיבים לא למה שקורה עכשיו, אלא לפחדים, מטענים או פצעים ישנים ולאיום (לעיתים מדומיין) על הזהות שלנו.

You don't have to walk along this road with me
My yesterday won't have to be your way

כשאנחנו הולכים על ביצים עם הילדים הבוגרים שלנו, אנחנו בעצם אומרים להם (ולעצמנו): "היזהרו", "אל תעוררו כעס",  אנחנו בוחרים למעשה לשמור על "שקט תעשייתי" על חשבון מימוש האותנטיות, הזרימה, והמרחב  המאפשר ביטוי עצמי.

המחקרים מראים כי ההליכה על ביצים קשורה לתגובתיות יתר (over reactivity) הנובעת מחוסר נפרדות, מה שמכונה בספרות הפסיכולוגית חוסר דיפרנציאציה של העצמי – כשלא מצליחים להפריד בין המערכת הרגשית שלנו למערכת הרגשית של הילדים שלנו, הגבולות מטושטשים. הזהות שלנו משתלבת עם שלהם עד כדי כך שכל בחירה שלהם מורגשת כאיום על הזהות שלנו. זה נכון גם בגילאים צעירים יותר, אך מתחדד כשהילדים הבוגרים חיים בנפרד ומקימים משפחות משלהם.

I watched you grow so I could let you go

ובמילים אחרות – "הסיבה שצפיתי בך גדלה לא  על מנת להחזיק אותך לצידי או איתי אלא כדי ללמוד איך לשחרר אותך".

במקום לחיות בפחד מהתרחקות, במקום להיזהר מכל מילה שעלולה להוביל להתרחקות או לערער את האיזון הקיים – אנחנו אומרים: "אני כאן כדי ללמוד איך להיות נוכח בחייך מבלי להיות נטל".

ככל שאנחנו מבדילים בין המערכת הרגשית שלנו למערכת שלהם – נוכל יותר לשחרר את הבן/בת מציפיות לא ראליות או מהצורך למלא את החסכים שבתוכנו. אנחנו יכולים לומר:

• "אני מתגעגע אליך" במקום "אתה לא מתקשר מספיק"
• "אני מודאג" במקום "אתה עושה טעות"
• "זה כואב לי" במקום "אתה לא מתחשב"

But the part of life I gave you isn't mine
I can't live it over, it's all yours this time

המילים האלה מבטאות דיפרנציאציה אמיתית. ההורה מכיר בכך שהחיים של הילד הם לא המשך של החיים שלו.

כשאנחנו מפסיקים להליכה על ביצים, אנחנו נותנים לילדים הבוגרים שלנו ולעצמנו מתנה יקרת ערך. אנחנו מעניקים להם את:

• החופש להיות לא מושלמים
• החופש לעשות טעויות משלהם
• החופש להיות עצמם ולא בהכרח מי שאנחנו היינו רוצים שיהיו

הליכה על ביצים נובעת ממבוכה או פחד – פחד מלאבד, פחד מלהיות לא רלבנטיים, פחד מעימותים וגם פחד שמא יעשו טעויות שיצטערו עליהם במבט לאחור. אנחנו משליכים פעמים רבות על הילדים הבוגרים את הפחדים שלנו. כאן מזכירה לנו ברברה סטרייסנד בשיר שהיא שרה לבת שלה:

"My yesterday won't have to be your way"

• הפחדים שלי לא חייבים להיות הפחדים שלך
• הטעויות שלי לא מחייבות אותך לא לטעות את הטעיות שלך
• הדרך שלי להיות בעולם לא חייבת להיות הדרך שלך

הילדים צריכים אתכם, אך הם צריכים אתכם אחרת.

תהליך השינוי הוא הדרגת, ועובר לעיתים דרך הפרכת ציפיות לא מציאותיות והבטחות כוזבות.

המאמר הבא יעסוק במושג "אמביוולנטיות בין דורית", וביכולת להכיל רגשות מעורבים ומנוגדים שמאפשרת מעבר מהליכה על ביצים לתקשורת בטוחה יותר. 

מקורות

מי שמעונין ברשימת המקורות או בשאלות לרפלקציה מוזמן לפנות ואשלח ברצון

זה לא סיפור של הליכה על ביצים, זה סיפור של הליכה על קליפות ביצים