מודל של הכשרה והפעלת מתנדבים להענקת סיוע במצבי חירום

למרות ההסתמכות הרבה בארגונים רבים ברחבי העולם על מתנדבים, קיים מחסור בספרות מקצועית על הכשרה וליווי מתנדבים המעניקים תמיכה לנפגעי טראומה, ורק מעט ידוע על הדרכים למניעת שחיקה וטראומטיזציה משנית בקרב מתנדבים. מאמר זה בא לגשר על פער זה ולתאר כמה מהדרכים בהן, באמצעות גיוס, הכוונה, הכשרה, ליווי ותמיכה מתאימים, יכולים ארגונים המטפלים בנפגעי טראומה לרתום ולפתח את המשאב האנושי של מתנדבים.

"סולידאריות"  כהגנה בפני אימה 

מתנדבים יכולים ליטול חלק פעיל במגוון תפקידים במצבי חירום, איום בטחוני ואסון למיניהם, כולל איוש של מוקדי חרום, צוותי חילוץ והצלה, סיוע לפצועים בבתי חולים וכן בתוכניות יישוג (outreach) שונות המכוונות להעניק תמיכה ראשונית, ולהגיע לאותם אנשים ולהעניק תמיכה לאוכלוסיות בסיכון. יישוג (outreach) פעיל על-ידי מתנדבים הוא אחד מן מהמענים הספונטאניים של קהילה במצבי חירום (Danieli, 2002; Drabek, 1986; Norris et al., 2002). מתנדבים יכולים להיות תוספת ייחודית לשירותים הממשלתיים ולהוות יד מושטת מצד החברה לנפגעים ולנזקקים אחרים (Gidron, 1994; Wilson & Musick 1993).  "הסולידריות של הקבוצה היא ההגנה החזקה ביותר מפני אימה וייאוש והסם החזק ביותר נגד חוויה טראומטית", כותבת ג'ודית הרמן (Herman, 1992, p. 214). קיומם של מתנדבים, המהווים ביטוי לסולידאריות זו עשוי להפחית את הבדידות המהווה גורם סיכון להתפתחות דיכאון וסימפטומים פוסט-טראומטיים במצבי אסון.  מתנדבים יכולים גם להעניק סיוע מיוחד לאוכלוסיות נזקקות כגון קשישים, חולים ולאנשים עם צרכים מיוחדים. ברצוננו להדגיש כי התגייסות זאת משקפת חוסן קהילתי ובו זמנית היא תורמת לאפשרות של צמיחה פוסט-טראומטית, הן ברמת הפרט והן ברמת הקהילה (Rosse, 1993).

אחד התפקידים החשובים ביותר של המתנדבים בעת חירום/אסון הוא מתן תמיכה חברתית– אם בצורת עזרה אינסטרומנטלית, העברת מידע, או תמיכה רגשית ישירה מאדם לאדם. עם זאת, מאמצי המתנדבים עלולים להיות לא יעילים אם אין הם מתוכננים ומאורגנים כהלכה; זרימה המונית של מתנדבים ללא ניתוב יעיל וללא תיאום בין הארגונים הפעילים במקביל בשטח עלולה להיות מקור להפרעה במקום לסיוע במצבים של אסון המוני (Craig & Fuchs, 2002; Gillespie & Murty, 1994).

נוכחותם של מתנדבים מעבירה מסר של מחויבות וערבות הדדית. הידיעה שיש אנשים שמוכנים לצאת מביתם, ולהקדיש מזמנם וממרצם, וזאת מרצונם החופשי, עשויה לתרום לתחושת השייכות ולאמון בטבע האנושי (Janoff-Bulman, 1985).  חווית השייכות חשובה מאד כמרכיב של חוסן ובתהליך ההבניה מחדש של המשמעות במצבים של אובדן וטראומה ובמיוחד נוכח חווית הבדידות העמוקה, הזרות והניכור הכרוכים בחוויה הטראומטית.

בעקבות פיגועי טרור, כמו גם אסונות אחרים, מופנים לא אחת ביטויי תסכול ואכזבה כלפי הרשויות הממשלתיות; הכעס על שהמוסדות נכשלו באספקת הגנה עלול לפגוע בבניית יחסי אמון עם נושאי משרות ברשויות הסיוע הרשמיות (כמו המוסד לביטוח לאומי ומשרד הבטחון). המסתייע יכול לעיתים להרגיש נוח יותר להיחשף ולהיפתח כשמדובר במתנדב שלא נתפס "בתפקיד". קורה במצבים אלה שהעזרה שמציעים מתנדבים מתקבלת בפתיחות רבה יותר מהעזרה המוענקת מצד הרשויות. חשוב לשים לב לאופן בו נתפסת הושטת היד של המתנדב, ובפרט כשזו מתפרשת כביטוי של שותפות גורל והכרה ציבורית.

מניעים להתנדבות

הבנת המניעים להתנדבות חשובה כדי לגייס ולכוון מועמדים המעוניינים להתנדב למסלולי התנדבות מתאימים. יצירת קשר אישי, ולו ראשוני ביותר, עם המתנדב חיונית על מנת לנקוט מראש צעדים העשויים להפחית את שיעורי השחיקה והנשירה ולהגביר את הסיכויים להתמדה ארוכת טווח  (Davis et al., 2003; Lafer, 1991; Omoto & Snyder, 1990; Penner & Finkelstein, 1998). במידת האפשר חשוב שהמתנדב ידע לאין הוא יוצא, ומה המשימה שעליו לבצע.

בנוסף לרצון לתרום ולעשות משהו משמעותי, משמשת ההתנדבות בעקבות אירוע טרור ואסונות אחרים, כדרך להתמודדות פעילה ומגנון המסייע להחזרת תחושת השליטה האישית. במקום לצפות באופן פסיבי בזוועות בטלוויזיה, אנשים בוחרים ליטול חלק פעיל בהגשת עזרה. האופי הפעיל של מתן עזרה לאחרים עשוי לעודד תחושה של שייכות ולהפחית את תחושת חוסר האונים. ההתגייסות לפעילות למען הזולת מזמנת למתנדב גם הזדמנות לגלות בעצמו כוחות שלא ידע על קיומם.

הרצון הטוב שמתעורר ביתר שאת במצבי חירום אינו בהכרח ערובה להתמדה והמשך התנדבות. מתנדבים יכולים להתגייס בשעת חירום, אך אין לקחת כמובן מאליו לאותה רמה גבוהה של מוטיבציה ודחף "לעשות משהו" לטובת הכלל גם בשעת שגרה.

מסיבה זו חשוב שארגונים העוסקים בטיפול באוכלוסיות מיוחדות, ידאגו מראש לתשתית של כוחות "מילואים" של מתנדבים שיהיה אפשר לגייסם בשעות חירום. ארגוני מתנדבים המכשירים מתנדבים לעת חירום חייבים לקחת בחשבון את טיפוח חווית השייכות של מתנדבים ואת המוכנות שלהם להתגייס בעת חירום. לכן חשובים גם המאמצים לחיזוק מעגלי השייכות של המתנדבים אחרי ה"חזרה לשגרה" לשם כך חיוני למצוא דרכים לשמור על קשר רציף עם המתנדבים לאורך התקופות בהן הם לא מגויסים בפועל.

בצד ההיבטים המספקים ומתגמלים בהתנדבות לסיוע במצבי משבר וטראומה, חשוב להכיר בסיכון של שחיקה בתגובה ללחצים המצטברים הכרוכים בהענקת סיוע. חשוב גם להכיר בסיכון של טראומטיזציה משנית כתוצאה מהחשיפה הישירה והעקיפה לסיפורי הטראומה (Danieli, 1994; Figley, 1995). על-ידי מתן תמיכה מתאימה, הכשרה והדרכה רציפה, יכולים הארגונים המפעילים מתנדבים לצמצם את הסיכון לשחיקה ולתרום למניעה של טראומטיזציה משנית ונשירה של מתנדבים. רצוי למנות צוות בין מקצועי מתוך הארגון שייעודו יהיה לבדוק דרכים לשפר את התהליכים של גיוס מתנדבים ולפעול למען שימור וטיפוח המתנדבים בארגון.

 מודל של יישוג (outreach)

כדי להמחיש את האפשרויות של פעילות מתנדבים בזמני חירום, נתאר בהמשך את הפעילות של רשת המתנדבים של "סלע" (סיוע לעולה במשבר): "סלע" מפעילה קשת רחבה של תוכניות תמיכה לעולים חדשים שנפגעו ממצבי משבר ואסונות. הארגון הוקם ב- 1993 כדי למלא חלל שנוצר בחברה הישראלית במתן מענה לצרכים המיוחדים של עולים חדשים במצבי משבר שונים, כגון פיגועי טרור ומצבי חירום ואסון אחרים. עם השנים (מאז היווסדה ב-1993, ועד זמן כתיבת מאמר זה (2004) פותחו בסלע תוכניות יישוג הן להתערבות קצרת טווח בשעת משבר, והן לתמיכה ארוכת-טווח. המודל שיתואר מבוסס על הניסיון הזה אך ניתן לאדפטציה לארגונים אחרים.

 הכוונה, מיון, הצבה והכשרה של מתנדבים

היכרות ראשונית עם הארגון. פגישות ההיכרות הראשונית למתנדבים חדשים יכולות להתקיים במפגש המשלב פרזנטציה כללית על הארגון במליאה וחלוקה לקבוצות קטנות בהמשך (8- 6 משתתפים). המפגשים בקבוצות הקטנות עוסקים בדרך-כלל ב: (א) היכרות עם הצרכים הייחודיים של אוכלוסיות היעד; (ב) סקירת הגישה, הפעילויות והתוכניות של הארגון; (ג) היכרות עם מסלולי ההתנדבות הקיימים בארגון [למשל- צוותי חירום, מוקדים טלפוניים וחניכה (mentoring)]. חשוב להבהיר מראש את המחויבות הבסיסית נדרשת מכל מתנדב ואת תהליך ההכשרה.

מיון ושיבוץ בהתחשב בעומס הלחצים במצבי משבר חריפים, על מתנדבים הפעילים בסיוע בצוותי חירום להיות בעלי מוטיבציה גבוהה המשולבת עם יציבות, יוזמה, תושייה ויצירתיות בפתרון בעיות, בנוסף לרגישות לזולת ויכולת הקשבה. סינון מתאים הינו אחת הדרכים להבטיח שהמתנדבים בצוותי החרום יהיו בעלי החוסן הנפשי, המחויבות והיכולת הנחוצים. המיון עוזר גם למנוע מראש שחיקה (burnout) ונשירה ((attrition. הניסיון בסלע מדגים את היעילות של מיון קבוצתי, בהנחיית  מתנדבים מנוסים, בשילוב עם ראיונות אישיים. המיון הקבוצתי כולל שלושה שלבים: (א) דיון בקבוצה על המוטיבציה והציפיות ("מה הוביל אותך לשקול את האפשרות להתנדב?" או "מה את/ה מצפה מחוויית ההתנדבות?"); (ב) סימולציה של יישוג והתערבות במשבר במצבי חרום; ו-(ג) מקום לשיתוף ברגשות ולשאלות המתעוררות במפגש. לא כל מתנדב מתאים למחויבות ארוכת טווח ולכן חשוב לדעת להפריד בין אלה לבין מתנדבים המתאימים למילוי פרויקטים קצרי טווח שאינם דורשים מחויבות מתמשכת של שמירה על קשר קבוע עם המסתייעים.  חשוב שהמתנדבים יקבלו תיאור תפקיד מדויק ומפורט עד כמה שניתן, על מנת שיוכלו לקבל החלטה אינפורמטיבית האם תפקיד התנדבותי זה תואם את אישיותם, את כוחותיהם ויכולותיהם.

 הכשרה. מטרת ההכשרה היא לחזק את היכולת של המתנדבים להגיב בדרך רגישה ואחראית תוך הקשבה, תבונה, שיקול דעת וגיוס חוזקות בשעת משבר. יש לשים לב לא להציף את המתנדבים בכמויות מופרזות של ידע תיאורטי ומקצועי, מה שעלול לעיתים לערער את הביטחון, ובפרט בשלבים הראשונים של הכשרה, ולפגום באותנטיות ובהיענות הספונטאנית למצוקת הזולת. זה חשוב שבעתיים בהתגייסות הראשונית במצב חירום, כשאז נדרשת תגובה מהירה.

תהליך ההכשרה מתחיל לפני ההצבה לפעילות בהתאם למסלולי ההתנדבות השונים וממשיך לאורך תהליך ההתנדבות. הנושאים העיקריים בהם צריכה ההכשרה לעסוק הם: דרכים ליצירת קשר, טיפוח היכולת להקשבה ויצירת שותפות (בשונה מגישה עזרנית) ופיתוח רגישות תרבותית.

אפשר לתרגל כישורי תקשורת בקבוצות קטנות באמצעות סימולאציות ומשחקי תפקידים וכשבעקבותיהם יש שיתוף בתפיסות וברגשות. הכישורים העיקריים הם הקשבה פעילה, הימנעות משיפוטיות והגברת המודעות לתקשורת לא-מילולית. באמצעות תרגול מתאים אפשר להגביר את המודעות לסטריאוטיפים ולדעות קדומות ולהדגיש את ערכה של סובלנות להבדלים אישיים ולדרכי התמודדות שונות ("אין דרך אחת נכונה"). האמפתיה- המשמשת כ"דבק" התורם ללכידות תחושת העצמי נוכח הפרגמנטציה במצבי טראומה- היא נושא מרכזי בהכשרה: אפשר לתרגל ולהמחיש את הכניסה לנעליו של אדם אחר ולא פחות חשוב- את היציאה מהן, את היכולת של המתנדב להפריד בין הסיפור שלו עצמו לבין הסיפור של האדם איתו הוא יוצר קשר. לא די בידע תיאורטי. מומלץ לתרגל את האבחנה בין אמפתיה להזדהות בזוגות כך שהמתנדבים יוכלו ללמוד לזהות בעצמם מתי הם נתפסים כאמפתיים. כך ניתן לסייע למתנדבים לזהות מתי הם "שבויים" בהנחות מוקדמות הנובעות מניסיונם האישים או מתקשים "לשים בצד" את סיפורם האישי ומשליכים אותו על המסתייע.

תגובה לאובדן ולטראומה. יש לדון בתגובות השונות לטראומה ובתהליכי אבל  על מנת לתת מקום לרגשות הקשים היכולים להתעורר תוך הפעילות ההתנדבותית. מרכיב זה בהכשרה כולל מיומנויות של תמיכה במשבר, כגון: (א) איך ליצור קשר עם אנשים הנתונים במצב של דיסרגולציה (dysregulation) , מחוץ לwindow of tolerance, כולל נתק או (דיסוציאציה) או עוררות יתר; (ב) איך להתמודד עם אפשרות של דחייה או אמביוולנטיות מצד אדם המבקש סיוע, ובפרט שהאמביוולנטיות היא טבעית מאוד; (ג) איך להיות "עוגן" של נוכחות שקטה, רגישה ואחראית ב"עין הסערה". יש לעסוק גם בדרכים למתן מידע, סיוע בפתרון בעיות, ותמיכה בבני המשפחה של פצועים ושכולים.

אפשר להגביר את הרפלקטיביות של המתנדב ולתרום לענווה התרבותית כלפי הדרכים השונות בהן אנשים מתרבויות שונות מתמודדים עם אובדן וטראומה בעזרת שימוש בשיטות מגישה הנרטיבית, כגון צוותי "שיקוף", (reflecting teams) וחקירת "נוף הזהות" (“landscape of identity”) (White & Epston, 1995). הגיוון של המתנדבים עצמם (מבחינת ארצות מוצא, רקע, תרבות, סגנונות אישיים וכו') הוא משאב חשוב בתהליך ההכשרה, ובפרט כשעובדים בקבוצות קטנות.

יש להדגיש את חשיבות שיתוף הפעולה עם גופים אחרים כדי למנוע מאמצים לא מתואמים, חופפים או סותרים. תוכנית ההכשרה צריכה לכלול מידע על הגופים הקהילתיים השונים המעורבים בתגובה למצבי חרום, והדרכים בהן הם עובדים, כמו גם מהו קהל היעד אליו הם פונים ובאיזו דרך הם עושים זאת.

השימוש בשפה. בהכשרת המתנדבים חשוב להימנע משימוש במינוח מתחום בריאות הנפש או במושגים כמו "מטפל" או "מטופל" , ולעזור להם להיות רגישים לתפקיד השפה וחשיבות המילים בעיצוב הדרכים בהן אנו רואים את האחרים ואת עצמנו. לדוגמה, אנשים לא רוצים בדרך כלל לקבל תווית של "קורבן" או להיות מושא ל"רחמים" (“pity”) [שזה שונה מחמלה (compassion)].

מתנדבים יכולים למלא תפקיד משמעותי בתור עדים ( witnesses) וכמאפשרים לאדם לספר אט אט בדרכו ובקצב האישי שלו את הסיפור האישי (White & Epston, 1990) והבנייה מחדש של משמעותו (Neinmeyer, 2000). תהליך העברת הסיפור למאזין קשוב, מבין ומתענין, עוזר לשקם את תחושת הרצף ואת התחושה של משמעות, הזהות והשייכות.

חניכה (mentoring) היא היבט חיוני של השלבים הראשונים בהתנדבות. יש לשלוח לפעילות מתנדבים חדשים יחד עם מתנדבים מנוסים, היכולים לשמש עוגן ומקור השראה, ולנסוך בהם בטחון במעבר ההדרגתי מתפקיד של צפייה פסיבית למעורבות פעילה בהתערבות בעיתות משבר. בין יתר הדברים, המנחים נותנים דוגמה איך להעריך צרכים מיידיים בשטח, לבדוק זמינות של משאבים, לתעדף, להגיע לשיקול נבון או לחכות בסבלנות במהלך הבלבול שגורם  האסון, כיוון שהצרכים והמידע טבעם להתברר בהדרגה. הנקודה האחרונה חשובה לאור הדחף הטבעי "לעשות משהו" בסיטואציה שכזו. החונכים יכולים להמחיש את הערך של "פשוט להיות שם".

פעמים רבות צריכים מתנדבים חדשים סיוע בגיבוש ציפיות מציאותיות, בקבלת מגבלותיהם, ובהתמודדות עם חוסר אונים הנובע מהמפגש עם נפגעי אסון. אנשים שקיבלו בעבר עזרה ושעכשיו מתנדבים בעצמם עשויים להועיל במקרה כזה באופן מיוחד. הם יכולים לספר על המאבק האישי, על התהליך הארוך והמכאיב של ההכרה בעובדת אובדנם ועל האמביוולנטיות הראשונית שלהם ביחס לקבלת עזרה, ולתאר את המשמעות ארוכת הטווח של עזרה זו עבורם. הדבר יכול לסייע למתנדבים חדשים להימנע מציפיות לא מציאותיות ומ"פנטזיות הצלה", שעלולות לגרום לתחושה של כישלון, אשמה, תסכול או חוסר אונים.

בהכשרת המתנדבים רצוי לשלב שיטות לימוד הכוללות תרגילי התנסות ואמצעי הבעה לא מילולית המעלות את המודעות העצמית והמאפשרות הבעת חוויות שקשה לתאר במילים. לימוד על ערוצי התמודדות במצבי לחץ יכול להתבצע תוך שילוב תרגילים ואמצעי יצירה שונים, כפי שמוצע על ידי המרכז למשאבי התמודדות בקרית שמונה (להד ואיילון, 2000 ).  שילוב פעילויות שטח ((outdoor training באמון המתנדבים, התנסויות חווייתיות בחיק טבע ותרגילי גיבוש הנבנים על פי תפיסה של פסיכולוגיה ארגונית,  יכול להכין את מעניקי העזרה (במיוחד אנשי מקצוע הרגילים לעבודה במרפאות) ליישום גמיש של כישוריהם בתנאי חוסר ודאות ובמגוון מצבים בשטח עצמו. באמצעות החוויות בחיק הטבע יכולים גם המתנדבים להכיר את הפעילויות המועברות למשתתפים עצמם בקבוצות התמיכה למשפחות שכולות, כולל פעילויות של  חיבור לכוחות ההחלמה והטרנספורמציה בטבע.

הצבה. העיקר בהצבה, גם כדי להשיג יעילות וגם כדי ליצור תחושת מימוש עצמי אצל המתנדבים, הוא להציב כל מתנדב למסלול הפעילות המתאים לכישוריו והעדפותיו ולעיסוק במה שהוא או היא עושים הכי טוב. תכליתה של ההכנה המנטלית היא לצייד אותם ואותן במידע בהיר בדבר המשימה ובכלים להתמודדות רגשית עם המשימה, על-ידי מתן ידע, תיאור תרחישים אפשריים וחיזוק החוסן שלהם.

בהפעלת המתנדבים לאחר אסונות המוניים, כגון פיגוע טרור, חשוב לשמור על איזון בין גיוס-חסר (כשאין מספקי מתנדבים) לבין גיוס-יתר (יותר מדי מתנדבים). גיוס-חסר עלול לגרום ל"חור" ברשת הביטחון המוענקת על-ידי המתנדבים או למצב בו המתנדבים מוצפים במשימות מרובות שהם לא מסוגלים לבצע. גיוס-יתר עלול לתסכול על רקע המצב בו מתנדבים מרגישים מיותרים או נמצאים במקום בלי לעשות דבר, זאת לאחר שפינו מזמנם, עזבו את משפחותיהם ועיסוקים אישיים אחרים. שני מצבים אלו עלולים לגרום לדמורליזציה. מכיוון שאי אפשר לצפות מראש מצבי חרום, רצוי להקפיד לשמור על קשר רציף עם מתנדבים מצוותי "מילואים" גם באזורים השלווים יחסית, לעדכן אותם באופן שוטף באשר לנעשה בשאר חלקי הארץ וכל לאפשר להם להרגיש שהם חלק מהמאמץ המשותף.

חיזוק משאבים ומניעת שחיקה וטראומטיזציה משנית

מעניקי תמיכה העובדים עם ניצולי אסונות חשופים לסיכונים, הנעים מתגובות שונות של עייפות ושחיקה, דרך חרדה ודריכות מוגברת, ועד לטראומטיזציה משנית המתאפיינת בקשת רחבה של תסמיני הפרעה פוסט-טראומטית ( PTSD) (Jenkins & Baird, 2002). אותן תכונות המניעות את המתנדבים וההופכות את התמיכה שלהם לבעלת ערך רב כל-כך (כלומר, האמפתיה שלהם, תחושת שותפות הגורל, הקרבה האותנטית שלהם, וחוסר הריחוק המקצועי) יכולות גם לתרום להעלאת רמת הסיכון.

הסיכון לשחיקה בקרב מתנדבים באירועי אסון נובעת לא רק מרמת העומס בפעילות בשטח, כי אם מהתסכול שנובע מריבוי הצרכים בשטח. כל שכן, כשמדובר בחשיפה הכפולה הכרוכה בטיפול במציאות טראומטית משותפת (Shared traumatic reality). לעיתים קשה לדעת איפה להתחיל ורווחת התחושה שאף פעם אי-אפשר לעשות מספיק. תחושת הלחץ גוברת כאשר הדרישות עולות על המשאבים (Lazarus & Folkman, 1984), על מנת להפחית את הסיכון להידלדלות המשאבים, אנו חייבים לפיכך להעניק תמיכה מתמשכת כדי לשמור, לחזק ולבנות את המשאבים הפנימיים של המתנדבים כך שיוכלו להתמודד עם הדרישות הניצבות בפניהם.

מפרספקטיבה של תיאוריית שימור המשאבים (Conservation of Resources theory) (Hobfoll, 1998), הרי שחיזוק של משאבים אלו באמצעות תמיכה של הארגון, תמיכה של עמיתים והדרכה אישית וקבוצתית עשויים לאפשר "מעגל של רווח" (“a gain cycle”) במקום ההיתקעות במעגל של "אובדן" (a “loss” cycle). גישה מבוססת-חוזקות (Strength based) המתייחסת הן לקשיים והן לרווחים (תחושת משמעותיות, למידה וצמיחה אישית דרך ההתמודדות עם הקושי, מתאימה יותר להעלאת ההנעה של מתנדבים ולטיפוח יכולת ההתמדה שלהם, בהשוואה לגישה המדגישה רק את הקשיים או רק את הרווחים. יש להבחין בין המוטיבציה לטווח קצר לבין המוטיבציה לטווח ארוך (Sustained motivation)

בהדרכה קבוצתית ניתן לטפל בבעיות השוטפות שעולות מן השטח, בנוסף להיבטים הקשורים לחוויות המתנדב במפגש עם השטח. חשובה הלגיטימציה לקשיים היכולים להתעורר במפגש עם תכנים רגשיים טעונים. יש מתנדבים החווים קושי לחזור לשגרת חייהם אחרי הפעילות וליהנות בשל אשמת הניצול וחשוב לתת להם לגיטימציה להמשך החיים ולהמשיך לחיות. כדי להתמודד עם תחושת הֶעדר הכוח ותחושת חוסר האונים שהם חשים פעמים רבות, חשוב לעזור למתנדבים להשלים עם חוסר היכולת "לקחת" את הכאב ואף להבין את המקום של הכאב האישי כחיבור למה שיקר ומשמעותי לאדם. נקודה זאת חשובה במיוחד משום שהרצון להקל על הסבל הוא לרוב מוטיב מרכזי המניע את ההתנדבות. עמימות התפקיד יכולה להיות מקור נוסף לקושי שחשוב להתייחס אליו בהדרכה הקבוצתית. עקב הדינאמיות הרבה בשטח, נדרשת מצד המתנדב גמישות ונכונות להעריך כל פעם מחדש את מוקד הצרכים ולפעול בהתאם. באופן כללי, נותני התמיכה הולכים על חבל דק בין הזדהות יתר לבין ריחוק הגנתי (Meichenbaum, 1997) וחשוב לתת תמיכה באווירה של הכרה בקושי למצוא את ה"מרחק האופטימאלי" – מרחק שהוא לא "קרוב מדי" ולא "רחוק מדי".

מתנדבים שואלים פעמים רבות, "האם אני עושה את הדבר הנכון?". מפגשים, סדנאות וסמינרים יכולים לספק משוב חיוני, אישור והכרה בערך הפעילות. הכרה זו חשובה מאוד כשמדובר בליווי נפגעי טראומה, שכן למרות שרבים מהמתנדבים זוכים להכרה והערכה רבה מצד המסתייעים, ישנם מצבים בהם האנשים אותם הם מלווים, מתוך המצוקה החריפה בה הם נתונים, יתקשו להביע את הערכתם.

עבודת צוות יכולה לעזור למתנדבים להעלאת רמת המודעות ולתרום לרמת הסיפוק ותחושת המשמעות סביב השתתפותם בעבודת הסיוע בעת אסון. זה יכול לעזור להם להכיר נקודות מבט שונות וללמוד לתקשר עם אנשים מרקעים שונים. קבוצת המתנדבים נותנת תוקף לעבודה שנעשתה בשטח ועשויה לעזור להפוך את החוויה לחוויה מעצימה שמעניקה הזדמנויות להתפתחות אישית וצמיחה. ההכנה המנטלית היא הזדמנות חשובה להעניק משמעות ערכית לעשייה של המתנדבים, אך חשוב להדגיש שזה תהליך מתמשך שחשוב להעניק לו מרחב "תוך כדי תנועה" על מנת להזין את חווית השייכות והבחירה להמשיך ולהעניק מעצמם. 

איזון בין הפעילות ההתנדבותית לבין דרישות המשפחה ודרישות העבודה אינו דבר קל. מתנדבים עשויים לחוש שהמשפחות והחברים שלהם לא ממש יכולים להבין מה הם עוברים. אכן, אחרי מפגשים טעונים, המעבר לשגרת בית רגילה עלולה להיות קשה במיוחד (Danieli, 2002). אחרי התמודדות עם כל-כך הרבה כאב, העניינים היומיומיים עלולים להיראות פעוטים והדרישה להתפנות אליהן יכולה להיחוות כמתסכלת. ההשוואה עלולה לגרום לנושאים משפחתיים להתגמד. המתנדב עשוי להרגיש מוטרד על ידי מראות להם היה/הייתה חשופ/ה ומחשבות מטרידות של דאגה לאלו שבמצוקה, ולהתקשות להתנתק. אפשר לגייס תמיכה משפחתית על-ידי קיום פגישות או פעילויות משותפות. בני המשפחה צריכים לדעת מהם האתגרים וגורמי הלחץ, כמו גם מהי החשיבות של מאמצים אלו. הדבר יכול לתת להם הבנה וקבלה טובות יותר כלפי תגובות המתנדב עם חזרתו הביתה מחוויות קשות.

ברמה הארגונית, חשוב שהמתנדב ירגיש שהוא לא רק "בורג" במערכת כי אם חלק ממערך פעילות שהוא שותף לה ומעודכן לגבי המתרחש במסגרתה. יצירה ושימור תחושות שייכות, משמעות ותכלית הן חיוניות למניעת שחיקה. כאשר מתנדבים חשים חלק מצוות, מקבלים הכרה על מאמציהם ומעורבים בקבלת החלטות, מועצמת ההנעה הראשונית שלהם וקטן הסיכון לשחיקה ולטראומה משנית.

מתנדבים מבין הניצולים – מודלים  לצמיחה פוסט-טראומתית  (Models of Post-traumatic Growth)

בנוסף לתמיכה שכל המתנדבים צריכים, יש להעניק תשומת לב מיוחדת לאלו שהתמודדו בעצמם עם טרגדיה ושעתה מציעים את עזרתם לאחרים, כגון, הורים שכולים מסייעים להורים שכולים אחרים או ניצולים של פיגוע רב המוני, שנפצעו ועברו תהליך של החלמה, ומעונינים מתוך החוויה שלהם להעניק תמיכה לאחרים. חשוב להכיר בתרומה הייחודית שלהם ובדרכים בהן הם יכולים לעזור ולהיעזר בעת ובעונה אחת. עזרה לאחרים היא משימה של הניצול (Herman, 1992) היכולה לשמש כדרך להבניה מחדש של עולם המשמעות האישית שהאובדן ערער. ההתנדבות מעניקה דרך ליצור מחדש חיבור לקהילה, הזדמנות לעיבוד האבל והחזרת תחושה מסוימת של שליטה ושייכות.

למתנדבים אלה, שהם מבחינת ה"מטפל הפצוע" (פרדס, 2005) תובנות ופרספקטיבה ייחודית. התרומה שלהם למאמץ ההתנדבותי רבה. בעצם נוכחותם הם מעניקים פעמים רבות מקור ייחודי של תמיכה לאותם אנשים, שרק לאחרונה שכלו את יקיריהם או שנפצעו, סוג של הבנה לעיתים ללא צורך במילים. הם מהווים עבור האחרים מודל אישי להתמודדות ולצמיחה. הערך של החשיפה למודלים של התמודדות וצמיחה הומחש במחקרים קודמים (Tedeschi, Park, & Calhoun, 1998).

כפי שהדבר מתואר להלן, התרומה המשמעותית ביותר של מתנדבים אלו אינה בהכרח בשלב הראשון שלאחר הפגיעה, אלא בשלב מאוחר יותר. הניסיון מלמד שהם יכולים גם להיות מורים מעולים עבור מתנדבים אחרים כשהם משתפים בהתנסויות האישיות שלהם  בקבלת תמיכה; מה עזר ומה לא. הם יכולים גם לחזק מתנדבים החווים דחייה ראשונית מצד האנשים שהם פונים אליהם בoutreach, תוך שהם מספרים על האמביוולנטיות שלהם עצמם לגבי קבלת עזרה. כך באחד מכנסי המתנדבים סיפרה אם שכולה כיצד היא עצמה דחתה מתנדבים שפנו אליה בעת האבל, וביקשה להודות למי שנשאר איתה ולא הרפה. היא הדגישה כמה היה חשובה לה בראי הזמן ההתמדה של המתנדבים ומעגל התמיכה שעטפו אותה, כולל אלה שהיא הדפה תחילה.

בנוסף לתמיכה המתמשכת שמקבלים כל המתנדבים, מתנדבים שהם בעצמם נפגעי טראומה –פצועים, שעברו תהליכי שיקום, או הורים שכולים – צריכים מרחב שיאפשר להם לספר את סיפורם, לשתף ולעבד את החוויות הטראומטיות שלהם, ולטפל בפצעים שיכולים להיפתח תוך המפגשים של עזרה לאחרים. אם לא יהיה להם מרחב כזה, עם הזדמנות מתאימה לאוורור ושיתוף באווירה מקבלת, מתקפת ותומכת, יש סיכון  מוגבר לטראומטיזציה משנית, שיכולה להתבטא בין היתר בטשטוש גבולות, הזדהות-יתר, שתעכב את היכולת שלהם להעניק תמיכה. הם עשויים גם להזדקק לעזרה בהצבת גבולות ובעיקר ליכולת לעשות דיפרנציאציה בין ההתנסות שלהם להתנסות האחר וללמוד להכיר ולכבד דרכי התמודדות שונות משלהם עצמם. על חלק מהם יש צורך להגן מראש על ידי ויסות העומס שהם עלולים לקחת על עצמם, ובמיוחד כשמדובר בזמן קצר אחרי החוויה הטראומטית האישית שלהם.

במנגנון שאפשר לקרוא לזה "להעביר את זה הלאה"- המקביל להעברה "מדור לדור" – אפשר לראות כיצד מתנדבים שנפגעו בעצמם לוקחים את מה שלמדו והפיקו מהמתנדבים שעזרו להם אישית בעבר ומעבירים את ה"מתנות" שקיבלו הלאה לאנשים אותם הם עצמם מלווים. טניה (השם שונה כדי למנוע זיהוי) איבדה את בנה, ולאדיק בהתקפה של צלף כשלוש שנים לאחר שעלתה מבלרוס. בתחילה היא לא רצתה לחיות. לודה, מתנדבת שבנה נהרג שלוש שנים קודם לכן, שהגיעה לבקר אותה, היוותה בשבילה סוג של מודל, בו יכלה להיאחז כחיבור לחיים. כפי שטניה סיפרה:

"זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגשתי אישה עם גורל כשלי. ראיתי אישה חיה, שרצתה להמשיך לחיות, לעבוד, לאכול; אישה עם שתי רגלים על הקרקע. באותו רגע הבנתי לראשונה שגם אני אולי אחיה." כאשר טניה הפכה להיות מתנדבת פעילה ב"סלע" מספר שנים מאוחר יותר, היא ביקרה משפחה שכולה. על חווית ההתנדבות הראשונה שלה, סיפרה: "שמעתי אם שכולה אומרת, 'אני לא רוצה לחיות', זכרתי היטב איך אני הרגשתי בדיוק אותו הדבר. סיפרתי לה איך הרגשתי שחיי התרוקנו מתוכן ואיך למרות הכול המשכתי לחיות. אני מאמינה שהיא שאבה כוח ממה שסיפרתי, ממש כמו שאני שאבתי כוח ממה ששמעתי מלודה"

טניה סיפרה גם על התועלת שהפיקה מהתהליכים שחוותה במפגשים הקבוצתיים ובסמינרים: "בבית אני בוכה לבד, כדי שבעלי לא יראה. והוא עושה אותו הדבר. בסמינר בכינו וצחקנו ביחד בלי שישפטו או יבקרו אותנו. הכלים שקיבלתי אחר כך בסמינר המתנדבים עזרו לי להתמודד עם האבל האישי שלי. מבחינתי מדובר היה בכלים לחיים שלי ולא רק כלים לעזור לאחרים: למדתי איך להקשיב, איך לגשת , איך לשתף. כאשר אני נותנת כוח לאחרים, אני מקבלת מזה הרבה כוח. מה שאני עושה כמתנדבת הוא הפסיכואנליזה הפרטית שלי. לעולם לא אפסיק לחשוב על ולאדיק. כשאני מתנדבת, אני גם שומרת על הזיכרון שלו חי, חי בלבבי".