"אבל אנחנו איננו אסירים. שום פחים או מלכודות לא הונחו סביבנו, ואין כל דבר הבא להטיל עלינו אימה או לגרום לנו ייסורים. הוצבנו בתוך החיים בהיותם הייסוד שאנו מתואמים עימו ביותר.
אין לנו סיבה להתייחס לעולמינו בחוסר אמון, כי הוא איננו נגדנו. אם יש בו חרדות, הריהן החרדות שלנו, אם יש בו תהומות, התהומות האלה שייכות לנו, ואם קיימות סכנות, עלינו לנסות לאהבן. ורק אם נכונן את חיינו על פי עיקרון זה המייעץ לנו לדבוק תמיד בקשה, דבר זה שכעת מצטייר לנו עדיין כזר מכל זר, יהפוך לקרוב מכל וליקר מכל.
איך נוכל לשכוח את אותם מיתוסים נושנים הניצבים בראשיתם של כל העמים,האגדות על הדרקונים הנהפכים ברגע הקיצוני ביותר לנסיכות; אולי כל דרקוני חיינו אינם אלא נסיכות, שרק מחכות לראות אותנו פעם אחת יפים ואמיצים. אולי כל הנורא אינו ביסודו העמוק אלא חסר הישע המחכה לישע מידינו.
אל לך איפוא להיבהל, אדון קפוס היקר, שעה שעצבות קמה עליך, גדולה מכל מהשראית מעולם, שעה שאי שקט חולף על פני ידיך ועל פני כל מעשיך. אתה צריך לשער שמשהו קורה עמך, שהחיים לא שכחו אותך, שהם מחזיקים אותך בידם, הם לא יתנו לך ליפול. מדוע אתה רוצה להוציא מכלל חייך איזו מועקה, איזה כאב, איזו תוגה, והרי אין אתה יודע מה המצבים האלה פועלים בך? מדוע תרצה לרדוף את עצמך בשאלה מהיכן בא כל זה, על פי המשוער, ולאן זה חותר?
והרי אתה יודע שאתה שרוי במעברים, ומה שאתה מתאווה אליו יותר מהכל הואלהשתנות. אם משהו מן המתרחש בך יש בו מן החולני, שקול נא בדעתך שהמחלה היא האמצעי שבעזרתו האורגניזם משתחרר מגוף זר, צריך אז רק לעזור לו להיות חולה, לחלות את כל מחלתו ולפרוץ מתוכה, כי זו התקדמותו. בתוכך, אדון קפוס היקר, קורה עכשיו כל כך הרבה. עליך להיות סבלן כמו חולה ומלא אמונה כמו מחלים, כי אולי אתה שניהם כאחד. יתרה מכך, אתה גם הרופא המופקד עליך לשם השגחה."
ריינר מריה רילקה, מכתבים אל משורר צעיר, הוצאת כרמל, 2004,
