מחקרים עדכניים העוסקים בהתקשרות בבגרות שופכים אור על "פרדוקס התלות", ומצביעים על הקשר בין תלות לבין התפתחותה של אוטונומיה (Feeney, 2007). מהפרספקטיבה של תיאוריית ההתקשרות, עולה שתלות ועצמאות, שלמראית עין נראות כצרכים מנוגדים, בפועל דווקא עולות בקנה אחד ויש לחשוב עליהן כתהליכים דיאלקטיים.
חוויה של ביטחון בזמינות והיענות רגישה של דמויות התקשרות מכשירה את הקרקע להתפתחות אוטונומיה ומשמשת בסיס בטוח להתנהגות חקרנית. אוטונומיה מתפתחת כתוצאה מהיכולת של הפרט להישען, בעת הצורך, על פרטנר לקשר. השימוש במינוח הרחב relationship partnerמתייחס לדמויות משמעותיות לאורך מעגל החיים, כולל הורים, מורים, חברים, בני זוג ומטפלים. היכולת להישען על פרטנר לקשר מתפתחת אף היא בזכות ההכרה הן בצרכים לתלות והן בצרכים לאוטונומיה (Mikulincer & Shaver, 2007).
בקשר שבין קבלה של תלות מצד פרטנר לקשר לבין עצמאות, במערכות יחסים זוגיות, התמקדה סדרה של מחקרים שערכה החוקרת ברוק פיני (Feeney, 2007). במחקרים אלה נמצא כי בני זוג המרגישים בטוחים יותר בקשר, והמאפשרים לעצמם לחוות הזדקקות ביחסים עם בן זוגם, הם אלה שמפגינים יותר עצמאות. ביסוס לכך נמצא בסדרה של ניסויי מעבדה. באחד מניסויים אלה, הוכנסו בני הזוג לחדרים מקבילים. בפני אחד מבני הזוג הוצבה משימה שהצריכה התמודדות עם תרגילים קשים. בן הזוג השני (להלן "המלווה"), שישב בחדר מקביל, התבקש לתאר באיזו מידה הוא רואה עצמו כמי שמגיב בצורה רגישה (responsive) לצרכים של בן זוגו. (לצורך זה נשאלו שאלות כגון: "באיזו מידה אתה קשוב לאיתותים בלתי מילוליים של בן זוגך הנתון למצוקה וזקוק לעזרתך? באיזו מידה אתה נענה לצרכים של בן זוגך?" וכיו"ב). תוך כדי ביצוע המשימה, ניתנה לשני בני הזוג אפשרות (לכאורה) להעביר מסרונים בין החדרים באמצעות המחשב.
ניתן היה לשער שככל שהמלווה נוטה יותר להיענות לצרכים של בן זוגו (לפחות על פי דיווחו העצמי), כן ייטה יותר המתמודד להיעזר ברמזים ובסיוע מצד המלווה, אך לא כך היה. הממצאים שהתקבלו היו הפוכים: דווקא בני הזוג שזכו לגישה תומכת ומקבלת יותר ביחס למצוקותיהם ולהזדקקותם, נטו יותר להתמודד בכוחות עצמם והיו פחות חרדים בעת ביצוע המשימה. גם מידת ההתמדה שלהם נוכח הקשיים ורמת התפקוד במשימה היו טובות יותר, ככל שהמלווה היה מוכן יותר לקבל את ההיזדקקות של מבצע המשימה .(Feeney, 2007)התעלמות מההזדקקות או דחייתם, לעומת זאת, נמצאו כמנבאות עלייה בחרדה בביצוע המשימה. גם במחקרים נוספים התקבל ביסוס אמפירי לכך שקבלה של היזדקקות תורמת להתנהגות חקרנית (Feeney & Vanleet, 2010).
מחקרי המעבדה קיבלו תיקוף נוסף במחקר שדה. בתחילת מחקר זה נתבקשו המשתתפים לציין יעד אישי שהיו רוצים להשיג בכוחות עצמם בעתיד הקרוב. כעבור שישה חודשים הם נשאלו אם השיגו את מטרתם. ושוב, ככל שהייתה קבלה של התלות ההדדית בקשר ושל צרכי ההיזדקקות, כך רבו הסיכויים שהמשתתפים אכן השיגו בכוחות עצמם את היעדים שהציבו לעצמם (Feeney, 2007).
במילים אחרות, תפיסת פרטנר למערכת יחסים משמעותית כחוף מבטחים וכבסיס בטוח, תורמת להתנהגות חקרנית ולחתירה אוטונומית לקראת השגת יעדים. פרדוקס התלות, בא לביטוי, כאמור לעיל, בקשרים והקשרים שונים (יחסי הורים-ילדים, יחסי מטפל-מטופל) לאורך מעגל החיים.
פרדוקס התלות בבגרות מאוחרות
כיוון מחקר בו אני עוסקת לאחרונה מתמקד על פרדוקס התלות ביחסים במשפחה המזדקנת. המחקר בתחום זה עדיין בתחילתו. אני מקווה להעלות לכאן בהמשך את הממצאים הראשוניים. מסתפקת בינתיים במספר מילים על חשיבות הנושא ותרומתו המעשית: בזקנה יש התמודדות עם היחלשות הגוף, עם פרידות ואובדנים אישיים ובין-אישיים, בנוסף להתמודדות עם איום המוות ההופך להיות רלבנטי ומוחשי יותר. חוויות של פגיעוּת המתעוררות על רק זה, מפעילות ביתר שאת את מערכת ההתקשרות, את החיפוש אחר קרבה של אחרים משמעותיים שיכולים להעניק בטחון ונוחם. על רקע ירידה תפקודית או אובדנים אחרים, האדם יכול למצוא עצמו תלוי יותר באחרים, הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית, ולכן קשרי (ודפוסי ) ההתקשרות כה מרכזיים בשלב זה.
כבני אנוש אנחנו זקוקים לחום, קרבה ומגע לאורך חיינו – "מן העריסה עד לקבר" כלשונו של בולבי. זה לא "עובר" לנו. תוך ההתנסויות שלנו במערכות היחסים (מה שמכונה – הסטורית ההתקשרות שלנו ) אנחנו לומדים שאפשר (ואי אפשר) לסמוך על אחרים כשאנחנו נזקקים, חלשים או מרגישים פשוט בודדים. הנכונות שלנו לקבל את צרכי התלות שלנו עומדת במבחן קשה במיוחד במצבים של חולי ומוגבלות, ובפרט לאור הפחד להכביד על אחרים. ממצאי המחקרים מראים כי ככל שהאדם תופס את הרשת החברתית שלו כיציבה ונגישה יותר עבורו, יחוש פחות חסר אונים בהתמודדות עם חולי ומוגבלות. זאת ועוד, ככל שאדם יכול לסמוך שהעזרה שניתנת לו, תכבד את האוטונומיה שלו, כך גם רבים הסיכויים שהוא אכן יוכל להרשות לעצמו לבקש עזרה . זה פן נוסף של פרדוקס התלות וזוית נוספת על הקבלה (acceptance) של המוגבלות, על הגורמים המשפיעים על הבחירה לקבל עזרה
הגישה המקובלת כיום דוגלת שעל מנת שאנשים מזדקנים ינהלו סדר יום פעיל ועצמאי, חשוב ש"לא ירגישו תלות בסובבים אותם" (ציטוט מספר ההדרכה לילדים בוגרים המבקשים לסייע להוריהם המזדקנים). מהספרות על פרדוקס התלות אנו למדים שתחושת שליטה יכולה דווקא להתחזק כשהאדם יודע מתי לפנות לעזרה ומרגיש נוח עם האפשרות לבקש עזרה. היכולת של האדם לבקש עזרה ולהיעזר, ולבטא את צרכיו בצורה פתוחה וכנה– דווקא היא המהווה תשתית מוצלחת יותר לעצמאות .
במקום המסר שאפשר ליהנות מחיי חברה ומשפחה עשירים רק אם לא תלויים בסובבים אותו, חשוב אם כן להדגיש שהיכולת לבקש עזרה היא מקור של כוח, המאפשר לאדם להיעזר באחרים בעת צורך, הן במילוי משימות היום-יום, והן בהתאמת ואבזור הבית לצרכיו המשתנים. היכולת להישען על הזולת, מהווה על פי גישה זו מקור של כוח, המאפשר לאדם גמישות בהסתגלות למציאות משתנה ומרחיבה את האפשרויות שלו ליהנות מאורחי חיים עצמאיים ומשמעותיים לאורך זמן.
Feeney, B. (2007). The dependency paradox in close relationships. Accepting dependence promotes independence. Journal of Personality and Social Psychology, 92 (2), 268-285.
Feeney, B. C. & Thrush, R. L. (2010). Relationship influences on exploration in adulthood: The characteristics and function of a secure base. Journal of Personality and Social Psychology, 98, 57-76.
Feeney, B. C. Van Vleet , M. (2010). Growing through attachment: The interplay of attachment and exploration in adulthood. Journal of Social and Personal Relationships, 27, 226-234.
Mikulincer, M., & Shaver, P. R. (2007). Attachment in adulthood: Structure, dynamics, and change. New York: Guilford Press.
