" יחדיו נולדתם ויחדו תהיו לעד
אך שימו מרחבים בזה היחד ותנו לרוח …. לחולל בינותיכם
אהבו זה את זו, אך אל תכבלו את האהבה –
מזגו איש לכוס רעותו, אך אל תשתו מכוס אחת…"
(חליל ג'ובראן/על הנישואין)
במאמר בשם "היכולת להיות לבד", משנת 1958, כותב ויניקוט ש"המצב של להיות לבד הוא משהו אשר (למרות הפרדוקסאליות) משמע תמיד שמישהו אחר נמצא שם" (ויניקוט,1958). היכולת להיות לבד, לפי ויניקוט, היא אחד המרכיבים החשובים של בשלות רגשית. זה בסיס עליו יכול להיבנות קשר בוגר. קיים בלבול רב במושגים המתייחסים לאותם מצבי נפש הנעים בין לבד ויחד, אך משנתו של ויניקוט ממחישה עד כמה חשוב להבחין בין לבַדיות (aloneness), התבודדוּת (solitude), בידוד (isolation ) ובדידות (loneliness). היכולת להיות לבד אינה מנוגדת ליכולת להיות בקשר. אלו הן יכולות משלימות, והניגוד להן הוא מצב של חרדה שמקשה על הפרט הן את היותו לבד והן את הקרבה לאחר (ברמן, 2009 ). ה"זוג" עליו כותב ויניקוט, הוא אמנם, הדיאדה "אם –ילד", אך התובנות הנגזרות מתורתו רלבנטיות לגבי זוגיות בוגרת ועשויות גם להעשיר את הבנתנו את המתרחש בתהליכים של טיפול אישי וזוגי. נבקש ראשית לשאול- מה הנסיבות המאפשרות את התפתחות היכולת להיות לבד?; מה מאפשר ליחיד שלא לחוש בחרדה רבה מדי גם כאשר הוא לבדו?
היכולת להיות לבד בנוכחות האחֵר
"אף שסוגי חוויה שונים משמשים לביסוס היכולת להיות לבד, קיימת חוויה אחת שהיא בסיסית, ואם לא יהיה די והותר ממנה, לא תתאפשר היכולת להיות לבד; חוויה זו היא להיות לבד, כתינוק וכילד קטן, בנוכחות האם" (ויניקוט, 1958, עמ' 172).
בבסיס היכולת להיות לבד, טמון, אם כן, פרדוקס, שכן מדובר ביכולת להיות לבד בעוד מישהו אחר נוכח. הביטחון שמקנה סביבה "מחזיקה" שיש בה נוכחות שקטה, זמינה ולא חודרנית של האם, חיוני ליצירת מרחב פנימי ולתחושת עצמיות אותנטית וממשית. היכולת להיות לבד הוא צורך אנושי בסיסי. התינוק משחק עם קצה "שמיכי", בובה או "חפץ מעבר" אחר במיטתו ויכול להתבונן, לגעת, לבדוק את החפץ שברשותו, תוך שהוא חש בטחון בקיומה של הדמות ההורית, שהיא נחווית כנוכחת, נוסכת תחושת בטחון אך לא מתערבת במשחק ובתהליך האקספלורציה. רק בתנאים אלה יכול התינוק לגלות את חייו האישיים ולחוות התקיימות שיש בה ממשות ואותנטיות. היכולת להיות לבד בנוכחות האחר מאפשרת את התפתחות עצמי אמיתי ותורם לתחושת רציפות של Going-on-Being בחיי הנפש. החלופה הפתולוגית היא פיתוח "עצמי כוזב" וחיים הבנויים על תגובות לגירויים חיצוניים, כולל ציות או צורות אחרות של הסתגלות לדרישות העולם החיצוני בצורה המסכלת ומונעת את התפתחות העצמיות הסובייקטיבית.
היכולת להיות לבד, להרפות, להיות פתוח
בתהליך התפתחות הנורמטיבי, מופנמת בהדרגה אותה סביבה התומכת ונבנית אל תוך אישיות היחיד, כך שמתפתחות מיומנויות של ויסות והרגעה עצמית. הפנמת סביבה מטיבה, המעניקה מרחב לגילוי עצמי ללא הפרעות (impingements) מיותרות, מאפשרת ליחיד להרגיש קיים, מבלי צורך באינטראקציה מתמדת עם האחֵר. הפנמה הדרגתית זו של התנסויות חיוביות מונעת גם מהיחיד מלהיות מוצף בחרדה, כאשר אין זולת בסביבתו או כשאחר אינו זמין רגשית.
לסביבה המאפשרת (הורים, בן זוג, מטפל) תפקיד משמעותי: לספק את ה"בית" הדרוש כדי לאפשר לחיים הסובייקטיביים להתקיים ולזרום דרך כל קשת החוויות האנושיות, דרך הכאב ודרך ההנאה. בדרך זו יוכל האדם גם במצבי מצוקה, לחדש את הזרימה הטבעית, ולהשיב את הרצון להמשיך ליצור, לשנות ולהשתנות. כך הוא יכול גם בזמנים רגילים להרפות, להיות פתוח אל העולם. כמו אצל ילד גם אצל המבוגר ממשיך להתקיים בכל רגע הפוטנציאל לגלות את העולם ואת האנשים שבו מחדש במלוא ממשותם ורעננותם.
ויניקוט מדבר לא רק על תפקידן של פונקציות ההרגעה ההוריות המופנמות בהדרגה, כי אם גם בתחושת היחיד שיש מקום להתנסותו האישית כסובייקט אותנטי. הבסיס לתחושת הביטחון בחיים הנפשיים קשור בתחושה של ממשות, אשר מתאפשרת בשלבי התפתחות קודמים, בהשגחתה של דמות הורים זמינה ורגישה. אצל מי שסופקו לו תנאים אלה החל מילדות מוקדמת, קיים סיכוי רב יותר שתתפתח היכולת להיות לבד, יכולת המתאפשרת לו לגלות את עצמו, את ה"אימפולס" הספונטאני והאותנטי שיכול להתעורר מתוכו בכל רגע נתון. כשהיחיד יכול להתחבר לחיוניות ולממשות, הוא יוכל גם להשתמש בה כאשר אין זולת בסביבה המיידית.
כשמתקיים עצמי אמיתי, אין היחיד זקוק עד כדי כך לנוכחות האחר ולאינטראקציה על הזולת כדי לחוש קיים. הוא יכול אז גם להרשות לעצמנו להיות בשקט ולהרפות, פשוט "להיות".
היכולת להיות לבד וחוסן נפשי
"בתוך ים הדאגות, של החרדות ושל המחשבות, מחפש אדם, ולעתים מוצא, איזה אי, שם שקט קצת יותר, והוא מנסה להגיע לאי הזה ולמצוא בו בטחון – זהו האזור המוגן… ואני מרשה לעצמי להביע גם את המחשבה שאולי התנועה הזאת, החיבוק הזה, שההורה לוקח את הילד ומגן עליו, עוטף אותו, מאמץ אותו אל חיקו, זו ההתחלה של כל התקוות" (ברזניץ, 1982, עמ' 15).
כל יחיד הוא (גם) יישות מבודדת, לעד לא־מתקשר, לעד בלתי ידוע, למעשה לא־נמצא (unfound).
האפשרות להתבודדות, לזמן להיות האדם לבד עם עצמו – ALONETIME נחוצה גם להתפתחות אינטואיציה והתבוננות פנימה. לבדיות והתקשרות (attachment ) הן צרכים אנושיים חיוניים להתפתחות הנפשית. הבטחון המושתת על היכולת להיות לבד בנוכחות האחר מעניק חוסן משמעותי בהתמודדות עם לחצים ועם אובדנים גם בשלבים מאוחרים יותר של החיים. בכתיבתם של ילדים ניצולי שואה, כפי שאנחנו רואים מכתיבתו של פרופ' שלמה ברזניץ (ציטוט לעיל), בעצמו ילד ניצול שואה, אנו מוצאים, לעתים קרובות, כיצד העלאה לדמיון של זכרונות של קשר לדמויות משמעותיות, חיזקו אותם ואיפשרו להם לשרוד. גם הקשר לטבע, למוסיקה ולחוויות אסתטיות אחרות יכול להיות ערך בונה חוסן (ר' גם כתיבתו של ויקטור פרנקל). חוויות אלו שימשו כנציגים הבלתי מנוצחים של החיים והאימה כאחד, כבעלי ערך מרפא ומושיע, של יצירה ושל אמון בעולם טוב יותר – אמונה בכוחה של אהבה.
לבדיות בשניים: היכולת להיות לבד בנוכחות האחר בזוגיות
נוכל אפוא לומר כי הלבדיות היא תנאי לביסוס קשר בין־אישי תקין, שיש בו איזון בין ביטוי עצמי והכרה באחר. כְּשֶׁבְּדִידוּת אֵינָהּ פַּחַד נוֹלֶדֶת שִׁירָה "- כותב נתן זך. כשהלבדיות אינה מעוררת פחד, ממתרחבת האפשרות לביטוי עצמי שאינה באה על חשבון היכולת לראות את בן או בת הזוג ולהיות עבורם. ליכולת להיות לבד השפעה מכרעת על המרחב הפנימי איתו מגיע כל אחד מבני הזוג לחיים המשותפים, ועל המרחב לביטוי עצמי שהוא או היא יכולים לאפשר לאחר. ביטחונם בעצמם ובאחֵר, הוא התשתית ליכולת יהנות יחד ולהתמודד עם האתגרים הרגשיים שבחיים משותפים. היכולת להיות לבד מאפשרת, במילים אחרות, פיתוח זוגיות שיש בה איזון בין ה"יחד' וה'לחוד' . היא המאפשרת להם לשמור גם על זהותם הייחודית ולא להיטמע זה בתוך זה. יכולת זו גם מאפשרת להם לא להזדקק לאמצעים הגנתיים, כגון חומות של ריחוק, התבדלות או הסתגרות כדי להגן על עצמיותם.
אנשים שונים זה מזה ביכולתם להיות מחוברים לעצמם, לצרכיהם ולאמת הפנימית שלהם בתוך הקשר. שונות זו נגזרת בין היתר מהיכולת להיות לבד. לא זו בלבד שהיכולת להיות לבד בנוכחות האחר, מאפשרת ליחיד להיות פתוח יותר לעצמו ולאחר, היא גם מאפשרת לו להכיר בקיומו הנפרד של האחר. הכרה זו, היא גם מאפשרת לו לתת מענה אמפתי לצרכיו, להיות במעורבות מתאימה, מבלי להתערב או להתערבב יתר על המידה. חוסר יכולת להיות לבד, לעומת זאת, יכול להוביל לקושי לפגיעוּת נפשית מוגברת ובפרט במצבים של איום של פרידה או קונפליקט. בן הזוג המתקשה להיות לבד בנוכחות האחר, יכול לחוש צורך תמידי "להזכיר" לאחר (למעשה גם לעצמו) שהוא קיים; צורך זה יכול לבוא לידי ביטוי בהיצמדות מתוך צורך בקבלת אישורים וחיזוקים ובהתנהגויות חודרניות אחרות. ביטוי הגנתי אחר של חרדות הנטישה הנובעים מחוסר היכולת להיות לבד, הוא התרחקות והסתגרות הגנתית בשל הימלטות מקרבה עד לכדי התנתקות.
למרות הדגש בתיאוריות הפסיכו-דינאמיות על חוויות מוקדמות בחיי היחיד, יש להדגיש שגם אם תועדו בעולם הפנימי דפוסים פתולוגיים, אין משמע שגורלם של בני הזוג לחזור באופן אין-סופי על דפוסים אלה. הייצוגים הפנימיים ממשיכים להתהוות ולהתעצב באופן דינאמי (סגל, 2009). כל מערכת יחסים חדשה, כמו גם כל שלב התפתחותי, מספקת (או לא מספקת) מחדש את ההזדמנות לגילוי פן חדש בעצמי ולעיבוד מחדש של העצמי בהתייחסות האחר.
היחסים האינטימיים מציעים הזדמנות לחוויות ייחודיות של לבד בנוכחות האחר, שזה המקום בו יכול האדם "למצוא" את עצמו. ויניקוט מתאר את אותם רגעים של נינוחות שקטה בין בני זוג לאחר יחסי מין. היכולת ליהנות מהלבד עם העצמי כשהזולת גם הוא לבד עם עצמו, היא חוויה אינטימית משמעותית של "לבד בשניים" אשר בכוחה להעמיק ולחזק את הזוגיות.
היכולת להיות לבד בנוכחות האחר בטיפול
מטרת הטיפול, על פי ויניקוט, הוא ליצור מרחב שבתוכו יכול המטופל לשהות ולשחק בתוך הסובייקטיביות שלו, ובדרך זו לגלות ולהתחבר לדרכו האישית והייחודית לחוות את עצמו ואת המציאות החיצונית.
בשעה שהתהליך הטיפולי מתרחש בשדה האינטרסובייקטיבי בו יש שני אנשים, הוא מצריך- לפחות בשלבים מסוימים שלו- תנאים המאפשרים חוויה בסיסית של לבדיות (solitude). הכוונה היא ליכולת של המטופל להיות לבד בנוכחות המטפל. ג'סיקה בנג'מין מכנה מצב זה כ" disengagement " אף כי המונח זה, כפי שמציין לו ארון, מבליט דווקא את הנסיגה והניתוק לצד תחושת החירות וחופש התנועה. אפשר גם לתאר לבדיות זו כלבדיות בתוך קשר או כ"לבדיות בשניים" (Phillips, 1993).
לפי ארון, מטרה זו כוללת את פיתוח היכולת של האדם :1. לראות את עצמו כמקור יוזמה אוטונומי, כמרכז של חוויתו, כבעל ליבה ועצמי לכיד, וכמרכז של סובייקטיביות. 2) להכיר את עצמו כאדם בין אנשים אחרים נוספים בעולם, לרבות ההכרה בהיותו המושא של תשוקת האחר. על מנת להגיע לכך עולה הצורך לראות את הזולת הן כסובייקט אוטונומי והן כאובייקט של תשוקתי שלי . יש המכנים זאת כ"מודעות סובייקטיבית" (שם)
הלבדיות אינה מנוגדת להדדיות. הדיכוטומיה בין שני מושגים אלה מיותרת ואף כוזבת. הלבדיות חיונית הן למטופל והן למטפל ברגעים מסוימים של המפגש הטיפולי, ועליה להיות מווסתת על ידי שני המשתתפים (ארון, 1996). גישה זו מדגישה את הצורך באיזון בין פסיכולוגיה של אדם אחד לפסיכולוגיה של שניים ואת שמירת המתח הדיאלקטי של אוטונומיה והדדיות. עלינו להכיר בדמיון ובשוני, בהתקשרות ובניתוק, במצבי אינטראקציה ובמצבי התנתקות, בויסות הדדי ובאוטונומיה, בהדדיות ובאי-סימטריה (שם). ויניקוט מדבר, כאמור לעיל, על אפשרות ושנוי היכולים להתרחש בחיים בכל רגע נתון- אם הנסיבות מאפשרות זאת, ואם יש מישהו קרוב שיכול להעניק נוכחות שקטה ותומכת אך לא חודרנית.
ניתוח מעניין של גישה זו אפשר למצוא אצל יעקוב מטרי בספרו- "בית לנפש". אדם יכול לחיות, למשל, עם בת זוגו שנים ארוכות בהן הוא רואה אותה בדרך מסוימת. הוא יכול להתייחס כך אל עבודתו, אל מקום מגוריו, לקשרים עם חברים. עם זאת, יכול ברגע מסוים להתרחש חסד כלשהו: הכעס והטינה יכולים לפנות אז מקום לחמלה ; התנהגות פזיזה וקוצר רוח יפנו מקום להסתכלות בשלה יותר על מערכת היחסים. לדבריו של יעקוב מטרי, כדי שנוכל להסכים לוותר על עמדה קודמת, ולראות דברים באור חדש, דרושים תנאים של חמלה, שבהם העולם "רך" יותר כלפינו. במצב זה קשרים ישנים יכולים להיות מוארים באור שונה, ואנחנו נוכחים להבין ולראות היבטים נוספים, שלא היו גלויים לנו קודם, ולהרגיש אחרת כלפי עצמנו, כלפי בן/בת הזוג וכלפי הקשר.
המחשה לקסם של החייאה שמתאפשר בזכות התפתחות היכולת להיות לבד בתוך המפגש הטיפול, אפשר למצוא בתיאור של ויניקוט מטופלת שמדברת זמן רב מתוך אסוציאציות חופשיות, על כך שחוותה חוויה של חוסר תוחלת ועל מותה הנפשי. באחת הפגישות, בעת דיבור קטוע, לא מגובש, חסר ארגון וצורה, אמרה:
"הצרה שאני לא זוכרת מה אמרתי לך…. ואולי דיברתי אל עצמי?"
ויניקוט אומר לה: "כל מיני דברים מתרחשים, ואז נובלים… אלו הן אין- ספור המיתות שמתת.
אבל אם יש מישהו איתך, שיכול להחזיר לך את מה שקרה – כי אז הפרטים נעשים חלק ממך – ואינם מתים… " (ויניקוט, 1966, עמ' 85).
ומה ההשלכות לטיפול זוגי?
"יחסים מעצבים את האינדיבידואל ואינדיבידואלים מעצבים יחסים" (שם, עמוד 195).
האתגר של הזוגיות הוא ליצור מרחב בו שני בני הזוג יכולים לשהות, לשחק, לגלות, להתגלות, להבין את עצמם ולחוות זה את זה (ואת עצמם) בצורה חדשה. מטרת הטיפול הזוגי, בהתאם, היא לספק סביבה "מחזיקה" ל"לבדיות בשניים" של שני בני הזוג, סביבה המאפשרת חקירה מחדש וביטוי עצמי של הסובייקטיביות האישית של כל אחד מבני הזוג, ומתן תוקף לסובייקטיביות זו.
המפתח לכך הינו הקשבה, הקשבה לעצמי ובו זמנית הקשבה לאחר ולמה שמתנגן בין המילים ובין הצלילים. המפגשים בחדר הטיפול אפשר לפתח ולהעמיק את ההקשבה הזו. איים של בטחון נוצרים בהדרגה בזכות הסביבה המחזיקה בטיפול ובהמשך גם מתאפשרת הרחבה אל מחוץ לחדר הטיפול ביחד עם היכולת לביטוי עצמי אותנטי.
בכל פעם שבני הזוג מאותגרים לפגוש את עצמם ולגלות את עצמם מחדש בתוך הזוגיות, הרי שמתרחב אותו מרחב פוטנציאלי, המאפשר לבני הזוג להיות אותנטיים ופתוחים הן לעצמם והן לאחר. מרחב כה עשוי לאפשר לכל אחד מבני הזוג את האפשרות להשתחרר מכבלי עבר, להביא את עצמו לביטוי, ביחד ולחוד,
"כמיתרי הנבל שלעצמם הם גם בנגנם יחדו", כלשונו של חליל ג'ובראן בשיר "על נישואין" בו פתחנו-
"זמרו וחוללו יחדיו …., אך תנו ויהא כל אחד לעצמו…
תנו את לבבכם, אך אל יהא איש אחראי לְלב האחר,
עִמדו יחדיו, אך אל תהיו צמודים,
הן גם העמודים נושאי המקדש ניצבים ולא יִגָּעוּ…"– (חליל גובראן)
מקורות
ארון, ל' (2013.( המפגש: הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה. (י' איתן-פרסיקו (מתרגם). תל אביב: עם עובד. (נדפס לראשונה בשנת 1996)
ברזניץ, ש. (1982). הפסיכולוגיה של התקווה. הרצאה בכנס הפסיכולוגים בחיפה
ברמן, ע. הקדמה לפרק "היכולת להיות לבד" בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד, עמ' 167- 170.
ג'ובראן, ח. הנביא. הוצאת תמוז
ויניקוט, ד. ו. (1958). היכולת להיות לבד. בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד
ויניקוט, ד.ו. (1966). אשליה – התפכחות מאשליה. בתוך: משחק ומציאות. עמ' 43-47, תל-אביב, עם עובד
מטרי, י. (2005). בית לנפש. הוצאת מודן
מיטשל, ס. א. ובלאק, מ.ג. (2006). פרויד ומעבר לו. תל אביב: תולעת ספרים
סיגל, ג. (2009). סוד הזוגיות. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר – מוציאים לאור בע"מ
