לכולנו קשה לעיתים להקשיב. הצעד הראשון בהרחבת יכולת ההקשבה הוא לזהות מה מפריע לנו להקשיב ולבחון את הביטויים השונים של חוסר הקשבה:
- השוואות – המאזין משווה עצמו לדובר ("למי קשה יותר", "מי סובל יותר", "מי מבין יותר").
- קריאת מחשבות – המאזין מנסה "לקרוא" את מחשבות הדובר ("הוא בוודאי חושב ש…").
- קפיצה למסקנות – המאזין קופץ למסקנות לפני שהמדבר מסיים דבריו ("אני יודע מה הוא רוצה להגיד").
- תכנון התגובה – המאזין עסוק בלתכנן מה הוא הולך לומר, ומפסיק להתרכז בנאמר.
- מתן עצות – הצורך לתת מהר "עצה" או "מרשם" ולמצוא פתרון ל"בעיה", במקום לאפשר לאדם לספר את סיפורו, להביע את עצמו ואת רגשותיו.
- התנשאות ושיפוטיות – המאזין שופט את מה שנאמר ("הוא מדבר שטויות", "משוגע", "מטומטם", "משעמם", "זה לא מדויק"), מטיל ספק או מנסה לתקן את דברי הדובר.
- צורך להיות צודק – כשהמאזין מתבצר בעמדותיו או בניסיון להתווכח או לשכנע ("לא זה מה שקרה").
- התייחסות מתוך "אגו" – כשהמאזין עסוק מדי בצורך להרשים או להשפיע, ב"מה זה אומר עלי?", "איך אני נראה?", "מה חושבים עלי?", או "מה יצא לי מזה?".
- הצפה רגשית – יש מצבים בהם המאזין מתקשה להקשיב כי הוא מוצף ברגשות, אסוציאציות או זיכרונות מניסיונו האישי, שמתעוררים תוך האזנה לאחר.
- קוצר רוח – ציפייה שהאדם ייגש ישר לעניין, כשייתכן כי הוא זקוק למרחב לדבר כדי לנסח, להבהיר ולארגן לעצמו את מחשבותיו.
- דיבור יתר – אי אפשר לדבר ולהקשיב בו זמנית!