הרצאה זו ניתנה במקורה בכנס הדו-שנתי לגרונטולוגיה. יריד הכנסים, גני התערוכה. פברואר 2016 . המצגת בהמשך.
פרידה ואובדן הם חלק טבעי מחיינו. אובדנים מעוררים קשת רחבה של תגובות רגשיות, כולל כאב, געגוע, כמיהה לקבלה, הבנה ונחמה. בהרצאה זו נעסוק בכוח הטרנספורמטיבי של החמלה.
נפתח בציטוטים מסיפורו של טולסטוי "מותו של איוואן איליץ'. "הייתה לו תחושה שאיש אינו מרחם עליו כפי שהיה רוצה". טולסטוי מתאר את הבדידות העמוקה שחווה איואן איליץ עקב מחלתו 
המתפשטת, שהרופאים אינם מצליחים לרפא. כאביו הולכים ומחמירים, והוא אינו מוצא מנוח. הוא מתבייש בנזקקות שלו:
"ברגעים אלה או אלה, לאחר ייסוריו הממושכים, רצה איוואן איליץ יותר מכל (אף על פי שהתבייש להודות בכך) – שמישהו ירחם עליו כעל ילד חולה…הוא ידע שהוא חבר חשוב במועצת השופטים, שזקנו מאפיר, ומשום כך משאלתו אינה אפשרית; ואף על פי כן רצה מאוד שזה יקרה".
איואן איליץ השתוקק שילטפו אותו וירגיעו אותו. כמיהה זו למגע ליד מנחמת שותפה לכל בני האנוש. בחירת הכריכה לספר, כפי שרואים בצילום, משקפת את אותה זעקה. כולנו זקוקים לחסד. טולסטוי מתאר את המפגש המשמעותי בין איואן איליץ וגרסים, האיכר המטפל בו במסירות.
גרסים יושב בשקט. בשונה מאחרים, הוא אינו ממהר לאף מקום. מבטו המטיב נוסך שלווה באיואן איליץ'. מסירותו מפחיתה את בדידותו של איואן איליץ ומרככת את ייסורי הגוף והנפש. חמלתו מאפשרת לאיואן איליץ לחוות אחרת- ממקום חומל יותר- את מכאוביו, ואת צרכיו.הבושה שחווה איואן איליץ בכמיהותיו מפנה מקום לגישה מפויסת יותר של איואן איליץ ביחס לעצמו.
אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר
שֵׁב אִתּוֹ
עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר
אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן
אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר
בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת
שֵׁב אִתּוֹ
שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד. (סמדר וינשטוק מתוך "צל עריות", הוצאת "סטימצקי", 2013)
תרגול חמלה-עצמית
הטרנספורמציה המתאפשרת בזכות מפגש מקבל או מבין עם אדם אחר סוללת את הדרך לפיתוח חמלה-עצמית, מודעות קשובה וחומלת מאפשרת לנו לפגוש ממקום אחר את המצוקה שלנו, מדובר במרחב שיאפשר לנו בהדרגה להחליף קול נוקב של גינוי-עצמי לקול פנימי מקבל, מפויס ורך יותר.
מושג החמלה, הנשען על הגישה הבודהיסטית, עוסק במפגש עם סבל אנושי. החמלה כוללת, לפי גילברט, הכרה בסבל, שלנו ושל אחרים, ומוטיבציה לחפש הקלה. הוא כרוך בהכרה שהסבל הינו חלק חוויות אנושיות אוניברסליות וטבעיות. 2001, Kornfield & Goldstein.)חמלה-עצמית מאפשרת לנו להיות קשובים ורגישים גם לעצמנו בזמנים קשים. זו הזמנה לפגוש את הקשיים בפתיחות לב במקום להתכחש להם או להתעלם מהם . לנהוג בעצמנו בטוב לב, כפי שהיינו נוהגים בחבר טוב )2003 Neff
תרגול של חמלה-עצמית מאפשר השתחררות ממחסומים של בושה וכבלי אשמה שאנו חווים ביחס לחולשות או "נפילות". למי שרגיל להלקות את עצמו במצבי מצוקה. זה יכול תחילה להרגיש מלאכותי או מאולץ. יש המפחדים מהרכות, וחוששים שמא היא תחליש אותם. המציאות מלמדת שהחמלה העצמית תורמת לחוסן. ככל שמתרגלים חמלה עצמית, ההתחברות אליה נעשית טבעית ואוטומטית יותר.
"כולנו זקוקים לחסד. כולנו זקוקים למגע. לרכוש חום לא בכסף, לרכוש מתוך מגע..": המיקוד על "כולנו" בשורות אלה מאת נתן זך (שרה נורית גל-רון) ממחיש את חשיבות המרכיב של החיבור לאנושיות משותפת, שהינה אחד המרכיבים מחמלה העצמית. ”כולנו בני אדם” בעלי כוחות שאינם אינסופיים.
אנחנו שונים זה מזה בנסיבות חיינו, במשאבים שברשותנו, ובדרכי ההתמודדות שלנו עם משברים, אך כולנו מכירים מצבים בהם ה"אושר לא מחייך" או "הצל נופל" וכולנו כמהים לאותו מקום "בו אפשר לנשום".
אובדנים רבים אינם זוכים להכרה מצד הסביבה החברתית. אנשים מנסים לעיתים לעודד את האדם במצוקה באמצעות משפטים כגון "העיקר להמשיך הלאה", או "הכול לטובה". אמירות אלה עלולות להעמיק את הבדידות של האדם הנתון במשבר.
רובנו יודעים איך לנהוג בצורה קשובה ורגישה כלפי אחרים הנמצאים במצוקה; לרובנו ברור כי חשוב לאפשר לאנשים זמן ומרחב להתאבל ולמצוא דרך להתמודד עם חוסר האונים ולתעל את הרגשות הקשים למקומות המתאימים ומיטיבים עימם. קשה לנו יותר להפנות את החמלה פנימה. חשוב שנלמד לתקף גם את עצמנו, וללהתייחס ביתר עדינות להתנסויות מכאיבות, להיות נחמדים יותר ביחס לעצמנו, ולתמוך בעצמנו מתוך הבנה שגם אנו, כמו כולם, ראויים לאהבה. מחקרים רבים מראים שתרגול של מיינדפולנס בשילוב עם תרגול החמלה-העצמית יכולים לתרום לכך, ולטפח תודעה שקטה יותר ראיה בהירה וצלולה יותר של המציאות המשתנה.
”אפשר לשים לב אם יש מקום שהוא נעים, בגוף… אנחנו מוזמנים לשהות שם, לשים לב לנשימה, לאפשר להרגשה המטיבה להתפזר ולהתפשט עם כל נשימה..."
קיימים תרגולים שונים שמטרתם לסייע לנו לפנות מרחב, להקשיב לעצמנו ולפתח את "שרירי החמלה". אחת הדרכים לכך, כפי שתרגלנו בסדנא שהתקיימה במקביל להרצאה, היא מציאת המרחק הנכון ממה שמטריד אותנו. כלומר, מבלי להתעלם מהרגשות המכאיבים, מחד, אך גם מבלי לשקוע לתוכם, מאידך.
מציאת המרחק הנכון מאפשרת לנו לשמור על נוכחות יציבה ושקטה יותר ב"כאן ועכשיו" ולהחזיק את הראש "מעל המים" גם בעיצומן של מערבולות רגשיות. זה גם אומר לקבל את התנועה בין גאות ושפל ללא התנגדות מיותרת המבזבזת את האנרגיות שלנו. התנסות נוספת מהסדנא התבססה על השיר של רומי – להיות אנושי זה כמו בית הארחה.
פיתוח של חמלה עצמית מאפשרת קבלה של ה"אין" ושל ה"יש" בחיינו, במקום להתעלם מהחלקים החסרים בחיינו, או להלקות את עצמנו על קיומם.
בחרתי לכן לסיים את ההרצאה בפסלי ברונזה ענקיים מהסדרה בשם "נוסעים" Voyageurs של הפסל ברונו קטלנו, המתארים אנשים שיצאו למסע ומזוודה בידם. במרכז גופם, חללים ענקיים, חורים המבטאים חלקי עצמי אבודים.
מי שמעונין להרחיב בקריאה, מוזמן לפנות ואשלח את המשך ההרצאה והמקורות.
https://self-compassion.org/wp-content/uploads/2016/12/Self-Criticism.pdf
חמלה עצמית וטיפול- כנס גרונטולוגיה- FINAL פרדס 2016
